המחלות הכרוניות עמודים 91-97
כשם שנוכחות של כיב עגבת (או בוּבוֹ – bubo דלקת של קשר לימפה) בזמן הריפוי מצביעה על נוכחות ממושכת של סיפיליס, כך כאשר כיב העגבת (והבוּבוֹ) נרפאים רק על ידי כספית שנלקחת פנימית, ללא כל תוספת תרופה לסימפטום המקומי, ועדיין הוא נעלם מבלי להשאיר סימן לקיומו הקודם, זה בטוח ללא עוררין שכל סימן של הסיפיליס הפנימי הושמד בזמן השלמת הטיפול בכיב או הבוּבוֹ.
אך באותה מידה נטולת עוררין ניתן לקבוע כי כל היעלמות של הכיב או הבוּבוֹ בזכות הרס מקומי, כיוון שלא היה שימוש בתרופה אמיתית להשמדה של המחלה המינית הפנימית על ידי לקיחה של כספית, אנו נשארים בטוחים שהסיפיליס נשאר מאחור, וכל מי שחושב שהוא נרפא על ידי התרופה המדומה המקומית, נחשב לחולה במחלת מין בדיוק כשם שהיה לפני השמדת הכיב.
המקרה השני בו, כפי שצוין למעלה, יש לטפל בסיפיליס, הוא המקרה הנדיר בו אדם בריא בדרך כלל, שלא נתקף על ידי שום מחלה כרונית אחרת (ולכן לא קיימת אצלו פסורה), חווה הסרה חסרת זהירות זו של הכיב על ידי טיפולים מקומיים, מושפע מרופא רגיל בזמן קצר ומבלי לתקוף את האורגניזם מדי עם תרופות חיצוניות ופנימיות. גם במקרה כזה – עדיין אין לנו צורך להתמודד עם סיבוכים של פסורה – כל ההתפרצויות של מחלת המין המשנית יכולות להימנע, והאדם יכול להשתחרר מכל סימן של זיהום מיני באמצעות התרופה הפנימית שצוינה לעיל מושפעת ממינון דומה לתרופה הכספיתית שצוינה לעיל, למרות שודאות הריפוי אינה יכולה להיות מוכחת מעל לכל ספק כשם שהייתה אם הכיב היה קיים עדיין בזמן הטיפול הפנימי, וכאילו שהוא הפך לגידול מתון ישירות עקב הטיפול התרופתי הפנימי, והוכח שריפא את עצמו.
אך כאן ניתן למצוא סימן למרפא המלא והלא מלא לסיפיליס הפנימי שעדיין לא פרץ כמחלה מינית, אבל הסימן הזה יהיה בולט רק לצופה מדויק. במקרה שהכיב הורחק על ידי טיפול מקומי, גם אם הרמדיס שהשתמשו בהן לא היו מאד חריפות, תמיד ישאר במקום בו הוא היה, כסימן לסיפיליס הפנימי הלא כבוי, צלקת חסרת צבע, אדמדמה, אדומה או כחולה. כאשר להיפך, כשהריפוי של כל המחלה המינית מושפע מהרמדי הפנימית, ועל ידי כך הכיב נרפא מעצמו בלי פעולה חיצונית, כשהוא נעלם אין בו צורך כתחליף או מרגיע של מחלה פנימית מינית שכרגע הפסיקה להתקיים, אז לא ניתן לזהות את המקום של הכיב הקודם, כיוון שהעור המכסה את המקום יהיה חלק ובאותו צבע של העור בשאר הגוף, כך שלא ניתן להבחין בסימן היכן שהיה הכיב.
אם המרפא ההומאופתי השתמש בידע והבין שנוכחות של צלקת חסרת צבע הנשארת לאחר טיפול מהיר להתפרצות המקומית של הסימפטום המיני המקומי, כסימן לסיפיליס הפנימי שלא הושמד, ואם האדם שיש לרפאו נמצא בבריאות טובה, וכתוצאה מכך המחלה המינית שלו לא משולבת בפסורה עדיין, הוא יוכל, גם עתה, לשחר אותו מכל זכרון של המחלה המינית. מיאזמה על ידי מנה אחת של ההכנה הטובה ביותר של מרקיורי כשם שתואר למעלה, והוא ישוכנע שהריפוי הסתיים, מהעובדה שבזמן הפעולה של הרמדי הצלקת תקבל את הצבע הבריא של העור וכל איבוד צבע של הנקודה ייעלם.
גם כאשר, אחרי הרחקה של הכיב על ידי אמצעים מקומיים, הבובו פרץ אך החולה עדין לא נתקף במחלות כרוניות אחרות, וכתוצאה מכך הסיפיליס הפנימי עדיין לא השתלב בפסורה מפותחת (שבכל מקרה הוא מאורע נדיר), אותו טיפול ינתן כאן, כשהבובו עדיין מתפתח, לתת תרופה. סיומו יזוהה לפי אותם סימנים.
בשני המקרים, אם הם טופלו נכונה, הריפוי הוא סופי ואין לחשוש מהתפרצות נוספת של המחלה המינית.
המקרה המסובך מאלה, השלישי, עדיין יש לרפאו: כשהאדם בזמן של זיהום מסיפיליס כבר כרע תחת מחלה כרונית, כך שהסיפיליס שלו הסתבך עם פסורה, אפילו כאשר הכיב עדין קיים, או כאשר אפילו כשלא הייתה מחלה כרוניצ בגוף בזמן התפרצות הכיב, ושכינתה של הפסורה ניתנה לזיהוי רק על ידי הסימנים שלה, מרפא אלופטי (allopathic) הרס את הסימפטום המקומי, לא רק באיטיות ועל ידי טיפולים חיצוניים כואבים מאד, אלא גם דן אותו לזמן רב של טיפול פנימי, שמחליש אותו ומשפיע עליו כך שבריאותו הכללית נחלשה והפסורה שהיתה עד כה רדומה אצלו הובאה להתפתחות ופרצה בצורה של חולאים כרוניים, ואלה בצורה בלתי נמנעת חברו לסיפיליס הפנימי, הסימפטום הפנימי שבאותו זמן הושמד בצורה לא רציונלית. פסורה יכולה להסתבך עם מחלה מינית כשהיא התפתחה וכשהיא מקבלת את הצורה המוחלטת של מחלה כרונית, אך לא כאשר היא רדומה. במקרה האחרון הריפוי של הסיפיליס לא נמנע, אך כשהוא מסתבך עם פסורה מפותחת, זה בלתי אפשרי לטפל במחלה המינית בלבד.
Suffocations from Asthma, Joh. Phil. Brendel, Collsila. med., Frft., 1615, Cons., 73. Ephem. Nat. Citr., Ann. II., obs. 3I3. Wilh. Fabr. V. Hilden, Obs. Cent. III., Obs. 39.10 Ph. R. Vicat. Obs. Pract., obs. 35, Vitoduri, 1780.11 J. J. Waldschmid, Opera, P. 244.12
Asthma with General Swelling. Waldschmid, ibid. Hoechstetter, Obs. Dec. III., obs. 7 Frft. et Lips, 1674, P. 248. Pelargus, Obs. Clin. Jahrg., 1723, P. 504.13 Riedlin, the father, Obs. Cent. II. obs. 91.14
Asthma with Dropsy of the Chest. Storch in Act. Nat. Cur. Tom. V., obs. 147. Morgagni, de sed. et causis morb. XVI., Art. 34.15 Richard, Recueil d'observ. de Med. Tom. III., P.308, a Paris, 1772. Hagendorn, as above, Cent. II., hist. 15.16
Pleurisy and Inflammation in the Chest, Pelargus, as above, P.10.17 Hagendorn, as above, Cent. III., hist. 58. Giseke, Hamb. Abhandl., P.310. Richard, as above. Pelargus, as above. Jahrg., 1721, P.2 3 and 114,18 and Jahrg., 1723, P.29, 19 also in Jahrg., 1722, P.459.20 Sennert praxis med. lib. II., P.III., Cap. 6, P.380. Jerzembsky, Diss. Scabies salubris in hyrrope, Halae, I777.21 Karl Wenzel, Die Nachkrankheiten von zuruckgetretener Kratze, Bamb., 1826, P.49.22
(10 ה dyspnoea של בחור צעיר, בן 20, שנגרם על ידי הרחקה של גירוד היה כה מסובך שהוא לא יכול היה לנשום, והדופק שלו היה בקושי מורגש, וכתוצאה מכך הוא נחנק).
(11 הרפס לח בזרוע העליונה של נער בן 19 הוסר מקומית על ידי אמצעים חיצוניים רבים. מיד לאחר מכן הוא נתקף באסטמה מחזורית שלפתע הוחרפה בחום הקיץ, עד כדי חנק, עם פנים נפוחות כחולות-אדומות ודופק מהיר, חלש ולא אחיד).
(12 dyspnoea מגירוד שהוסר הופיעה בפתאומיות, והחולה נחנק)
(13 ילדה בת 5 סבלה זמן מה מכמה שלפוחיות גירוד על הידים, שהתייבשו מעצמן. זמן קצר לאחר מכן היא הפכה ישנונית ועייפה ונתקפה ב dyspnoea. ביום שלאחר מכן האסטמה המשיכה והבטן שלה נהייתה נפוחה).
(14 חקלאי בן 50, שסבל ממושכות מגירוד, בזמן שהסיר אותו על ידי אמצעים חיצוניים, נתקף ב dyspnoea, אובדן תיאבון והתנפחות בכל הגוף).
(15 ילדה בבלוניה הרחיקה את הגירוד על ידי מישחה ונתקפה עם אסתמה קשה מאד ללא חום. לאחר שתי הקזות דם כוחה ירד שהאסתמה גדלה כל כך שהיא מתה יום למחרת. כל החזה היה מלא מים כחלחלים, וגם קרום הלב).
(16 ילדה בת 9 עם tinea capitis הסירה אותו, היא נתקפה בחום מתמשך, נפיחות כללית ו dyspnoea כשהקווים פרצו שוב היא נרפאה)
(17 גבר בן 46 הרחיק גירוד על ידי משחת sulphur. מיד אחר כך הוא נתקף בדלקת בחזה עם הפרשות דם, dyspnoea ויסורים קשים. יום אחר כך החום והיסורים הפכו כמעט בלתי נסבלים והכאבים בחזה התחזקו ביום השלישי. אז פרצה זיעה. לאחר 14 יום הגירוד פרץ שוב והוא הרגיש טוב יותר. אך הייתה לו התדרדרות, הגירוד התייבש והוא מת 13 ימים אחרי ההתדרדרות).
לא לעיתים קרובות אנו מוצאים את הסיפיליס שנשאר לא נרפא לאחר הטיפול המקומי החלקי של הכיב, מסתבך עם פסורה שהתעוררה. לא תמיד כיוון שהפסורה התפתחה קודם לזיהום המיני – זהו לעיתים רחוקות המקרה אצל אנשים צעירים – אך כיוון שהוא נעור בצורה אלימה ומובא להתפרצות על ידי הטיפול הרגיל במחלה המינית. על ידי חיכוך במרקיורי, כמויות גדולות של calomel, חומר הגורם לקורוזיה מטהרת ורמדיס חריפות של מרקיורי, (שגורמות לחום, מחלות בטן דיזנטריות, ריקוק כרוני מתיש, כאבים בגפיים, עייפות וכו' בלי שיש מספיק כח אנטי-סיפיליטי לרפא את המיאזמה הכיבית בצורה מתונה, מהירה ומושלמת) הם תוקפים את החולה במחלת מין חודשים רבים, תוך כדי שימוש באמבטיות חמות ומשלשלים, כך שהפסורה הפנימית הרדומה (שהאופי שלה גורם לה לפרוץ בכל זעזוע או היחלשות של הבריאות הכללית) נעורה לפני שהסיפיליס נרפא על ידי הטיפולים חסרי הזהירות הללו, וכך הם נהיים קשורים ומסתבכים אחד בשני.
כאן מתפתח דרך השילוב מה שנקרא spurious syphilis או באנגליה pseudo syphilis, מפלצת בעלת שתי מחלות*, שאף רופא עד עתה לא הצליח לרפא, כיוון שאף רופא עד עתה לא הכיר את הפסורה על כל היקפה וטבעה, לא במצב הרדום ולא במצב המפותח שלה, ואף אחד לא חשד בשילוב הנוראי הזה עם הסיפיליס, אפילו פחות הבין את משמעותו. על כן אף אחד לא יכל לטפל בפסורה המפותחת, הסיבה היחידה לסיפיליס נטול יכולת הריפוי הזאת, וכתוצאה מכך הם גם לא יכלו לשחרר את הסיפיליס מהשילוב הנורא כדי להפוך אותו לניתן לריפוי. כשם שהפסורה נותרת בלתי ניתנת לריפוי אם הסיפיליס לא הושמד.
כדי להגיע למחלה מינית בתחפושת זו בצורה מוצלחת, הכלל הבא צריך לשרת את המטפל ההומאופטי:
לאחר הסרת כל ההשפעות המכאיבות המשפיעות על החולים מבחוץ ולאחר התמקדות בדיאטה קלה, אך מזינה ומחזקת לחולה, תן לו לקחת קודם כל את התרופה האנטי-פסורית שמתאימה הומאופטית הכי טוב למצב התגברות המחלה, כמו שיראה בהמשך. כשתרופה זו סיימה את תפקידה, ייתכן ששניה, יותר מתאימה לסממני הפסורה הבולטים עדיין, ואלו אמורים לעבוד נגד הפסורה, עד שהם משפיעים על כל מה שאפשר לעשות נגדה כרגע – אז אמורה להינתן המנה שצוינה למעלה של ההכנה הטובה ביותר של מקריורי כדי לתקוף את המחלה המינית, למשך שלושה, חמישה או שבעה שבועות, כלומר לכמה זמן שהיא ממשיכה להפיק שיפור בסימפטומים המיניים.
(* אחרי טיפול כזה זו אפילו יותר ממחלה כפולה, התרופות החזקות ממרקיורי, במינונים גבוהים ותכופים, מוסיפים את החולאים התרופתיים, שכאשר אנחנו מחשיבים זאת בנוסף לתשישות הנגרמת מטיפול כזה מעמידים את החולה במצב עצוב מאד. במצב כזה hepar sulphuris עדיף על sulphur טהור.
במקרים מושרשים וקשים, לעומת זאת, שלב ראשון זה בקושי ישיג את מה שדרוש. בדרך כלל נשארים כמה תחלואים והפרעות, שאינן יכולות להיות מסווגות כפסוריות טהורות, ואחרות שאינן יכולות להסתווג כסיפיליס בטוח, ואלה דורשים עזרה נוספת. חזרה על תהליך נוסף של ריפוי דרוש כאן, למשל קודם כל שימוש ברמדי אנטי-פסורית אחת או יותר שלא היו בשימוש עד כה, ושהן המתאימות ביותר הומאופטית, עד שמה שנראה עדיין קשור לסיפיליס, או פסורה, ייעלם. אז המנה שצויינה קודם של רמדי מרקיורי, אך בפוטנץ אחר, תינתן כדי להשלים את התהליך, עד שהסימפטומים המיניים הגלויים (העקצוצים, כיב כואב בשקדים, , נקודות עגולות בצבע נחושת המבצבצות דרך האפידרמיס, החצ'קונים המתפרצים שאינם מגרדים שמתפרצים בעיקר באיזור הפנים ובעלי בסיס כחלחל-אדום, הכיבים העוריים הלא כואבים על הקרקפת והפין, שהם חלקים, חיורים, נקיים כמעט מכוסים בריר, וכמעט שווים לעור הבריא והכאבים הליליםם ב exostoses) נעלמו כמעט לגמרי. אך מאחר וסימפטומים מינים משניים אלה כל כך משתנים שההיעלמות הזמנית שלהם לא מצביעה בודאות על כליון מוחלט, עלינו לחכות לסימן הודאי יותר לכליון המיאזמה המינית על ידי החזרה לצבע בריא וההיעלמות הכללית של חוסר הצבע בצלקת שנשארת לאחר הטיפול המאכל המקומי.
בזמן הטיפול שלי, נתקלתי רק בשני מקרים* של הסיבוך המשולש של שלוש המיאזמות הכרוניות, מחלת היבלת (figwart) עם המיאזמה המינית ובאותו זמן הפסורה המתפתחת, ומקרים אלה רופאו בהתאם לאותה שיטה. הפסורה טופלה ראשונה, לאחר מכן אחת משתי המיאזמות הכרוניות, זו שהסימפטומים שלה היו בולטים יותר, ואז המחלה האחרונה. אז יש לטפל בסימפטומים הנותרים של הפסורהעם רמדיס מתאימות, ואז לטפל במה שנותר מהסיקוסיס או הסיפיליס, על ידי הרמדיס שצויינו למעלה. עליי לציין כי ההחלמה המלאה מהסיקוסיס שהשתלט על כל האורגניזם לפני הפריצה של הסימפטומים המקומיים מוצגת, כמו זו של המיאזמה הכיבית, על ידי העלמות מלאה של חוסר הצבע בנקוה בעור, שנשאר לאחר טיפול מקומי בלבד של היבלת כהוכחה להשמדה של הסיקוסיס.
(* מרצף מהרי Saxon-Erz שאשתו המופקרת הדביקה אותו במחלה מינית באשכיו, שמתיאוריו אי אפשר היה לקבוע אם זהו כיב או יבלת, טופל בכזאת רשלנות על ידי רמדיס אלימות של מרקיורי שהוא איבד את הענבל שלו, והאף שלו נפגע כל כך שהחלקים הבשרניים כמעט ונאכלו לגמרי, והחלק שנשאר התנפח, צרב, וחורר כמו יערת דבש עם כיבים. כל זה לווה בכאב עצום וריח מבאיש בלתי נסבל. בנוסף, היה לו כיב פסורי על הרגל. הרמדיס האנטי פסוריות שיפרו את הכיבים עד לדרגה מסוימת: הם ריפאו את הכיב על הרגל, הם הסירו את הכאב השורף ואת אב הריח המבאיש מהאף. הרמדיס שניתנו כדי לטפל בסיקוסיס הסבו שיפור כלשהואך בסך הכל כלום לא קרה עד שהוא קיבל מנה קטנה של protoxide של מרקיורי, שלאחריו הכל נרפא והוא חזר לבריאות מלאה, למעט הנזק הבלתי הפיך לאף).
פסורה
אני חשוב שזה נחוץ לפני שנמשיך לדבר על מכלול ההשקפות בנוגע למיאזמה הכרונית השלישית, והחשובה מכולן, הפבורה, להניח את הנחת היסוד הבאה:
כדי להידבק בשלוש המיאזמות הכרוניות הידועות נדרש רק רגע אחד, אך ההתלקחות של הזיהום, עד שהוא הופך למחלה של אורגניזם שלם, זקוקה לזמן רב יותר. רק לאחר שעברו כמה ימים, כשהמיאזמה הגיע להתפתחות הפנימית המלאה שלה באדם כולו – רק אז, מהסבל הכולל הפנימי, הסימפטום החיצוני פורץ החוצה, מיועד לקחת על עצמו חלק מן המחלה הפנימית, ולהסיט אותה להירגע, כך שלא תוכל לפגוע או לסכן את כח החים יותר מדי. הסימפטום המקומי תופס את מקומו במקום הכי פחות מסוכן בגוף, העור החיצוני, ובמקום המסוים בעור שבזמן ההידבקות המיאזמה נגעה בהכי הרבה עצבים.
תהליך זה של הטבע, שחוזר על עצמו שוב ושוב, בייחוד במיאזמה כרונית, גם באלו החמורות והקבועות, אסור לו לברוח מחדירתם של המטפלים, בייחוד לא במחלות מיניות, לטיפול שהם מיישמים כבר 300 שנים. הם לא יכלו להמנע מהמסקנה גם לגבי שתי המחלות הכרוניות הנוספות. היה זה אי רציונלי וחסר התחשבות מצידם לחשוב שכל כיב שהתפתח באורגניזם אחרי כמה ימים, לעיתים קרובות אחרי מספר רב של ימים, כתוצאה מהמחלה הפנימית המלאה, היה מקרי חיצונית ומוקם על העור בלי קשר פנימי, וניתן להסירו על ידי צריבה, "כדי למנוע מהרעל מהכיב לחדור לחלקים הפנימים, ועל ידי כך לגרום לאדם לחלות במחלה המינית". אי רציונלי וחסר התחשבות היה רעיון כזב זה של המקור לכיב המיני, שגרם לעיסוק בצריבה של הכיב החיצוני, וגרם לאפקט המביש של פריצת המחלה המינית מהמקור הפנימי שהמשיך במצבו החולה. זה היה המצב במאות אלפי מקרים בשלוש המאות האחרונות. חסר התחשבות והגיון הוא גם הרעיון של המטפלים מהאסכולה הישנה, גם בזמנים המודרניים ביותר, שהגירוד הוא בסך הכל מחלה של העור, שהחלק הפנימי של הגוף לא לוקח בה חלק. עקב הנחות חסרות בסיס אלה, הדבר הטוב ביותר שיש לעשותו הוא להסיר את החולי בעל פני העור, למרות שההשמדה של הפסורה הפנימית הגורמת להתפרצות העורית נחוצה כמרפא, וכהיא נרפאת גם החולי העורי, שהוא ההשלכה המיידית של המחלה הפנימית, ייעלם בטבעיות – cessante causa, cessat effectus.
במצבו המלא, כל זמן שההתפרצות המקורית עוד על העור כדי לרכך את המחלה הפנימית, המחלה הכללית של הפבורה יכולה להירפא בקלות, במהירות ובביטחה.
ההרס של ההתפרצות העורית המקורית, שממלאת את מקומה של המחלה הפנימית, הפסורה עומדת במצב לא טבעי של שליטה בחלקים הפנימיים של האורגניזם כולו, ולכן מחוייבת לפתח את הסימפטומים הפנימיים שלה.
כמה חשובה והכרחית ההתפרצות העורית לפסורה המקורית, וכמה יש להיזהר בטיפול היסודי היחידי לגירוד, הטיפול הפנימי, יש להמנע מכל הסרה חיצונית של התפרצות, אנו רואים מהעובדה שרב החולאים הכרוניים החמורים הופיעו כסימפטומים משניים של הפסורה הנימית לאחר שהתפרצות הגירוד המקורית הוסרה, וכאשר שכתוצאה ממהפכה באורגניזם, הגירוד מופיע שנית על העור, הסימפטומים המשניים נעלמים לפתע, חולאים מדכאים אלו, שלעיתים התקיימו שנים רבות, נוהגים להיעלם, לפחות זמנית, כאילו בדרך נס. ראה את התצפיות שצוטטו קודם על ידי רופאים ישנים. Nos. 1, 3, 5, 6, 8, (9), 16, (17), (21), 23, 33, 35, 39, 41, 54, 58, 60, 72, 81, 87, 89, 94.
אך אל לאף אחד לשער כי הפסורה הפנימית, שלאחר הרס החיצוני של ההתפרצות העורית המקורית, פרצה כמחלות כרוניות משניות, יכולה, על ידי הופעה חוזרת של התפרצות הגירודית על העור, לחזור למצב נורמלי כמו שהייתה בו בהתחלה, או שהיא יכולה להירפא בקלות כאילו היתה זו ההתפרצות המקורית וכאילו היא לא הוסרה עדיין.
זה כלל לא המקרה. אפילו ההתפרצות שמופיעה ישירות בעקבות הזיהום אין לה יציבות על העור כמו שהכיב או היבלת מראים על הנקודות שהם הופיעו עליהן לראשונה*. אך לא לעיתים רחוקות נעלם מהעור מסיבות אחרות מרמדיס מלאכותיות שמשמשות נקודתית להרס שלו, וגם מסיבות אחרות לא ידועות**. על המטפל לא לבזבז זמן גם בעת התפרצות הראשונית, אם הוא יכול להשלים את הטיפול בזמן שהתפרצות העורית בשלמותה, על ידי שימוש ברמדיס פנימיות אנטי-פסוריות. כזו הפוגה מצופה פחות בהתפרצות השניה, שהובאה החוצה על העור על ידי כל גורם לאחר ההשמדה המקומית של ההתפרצות. ההתפרצות השניה נוהגת בצורה יותר הפכפכה וברת שינוי, כך שהיא הרבה פעמים עוברת על ידי פרובוקציה קלה לאחר כמה ימים, הוכחה לכך שהיא חסרה הרבה מהתכונות המקוריות של ההתפרצות-גירוד הקדומה, כך שהמטפל לא יכול לסמוך על הריפוי שלה כריפוי מקיף של הפסורה.
הנטיה להשתנות בהתפרצות הגירוד שהופיעה בפעם השניה על העור, נראה שנגרמת על ידי העובדה שהפסורה הפנימית, לאחר ההרס של ההתפרצות-גירוד המקורית, לא יכולה לתת להתפרצות השניה של הגירוד את כל התכונות שהיו שייכות להתפרצות הראשונה, ועדיין עלולה להופיע במגוון רחב אחר של מחלות כרוניות, כאשר טיפול מקיף במצב זה הרבה יותר קשה, ועליו להתבצע פשוט כאילו הוא מיועד לפסורה פנימית.