המחלות הכרוניות עמודים 98-102
הריפוי לא מתקדם על ידי הופעת ההתפרצות השניה באמצעות רמדיס פנימיות, כמו שנטען על ידי אחדים (ראה Nos. 3, 9, 59, 89) או על ידי הופעתו על ידי אמצעים לא ידועים (ראה Nos. 1, 5, 6, 8, 16, 23, 28, 29, 33, 35, 39, 41, 54, 58, 60, 72, 80, 81, 87, 89, 94), או בעיקר על ידי הופעת חום (ראה No. 64 וגם 55, 56, 74). התפרצות משנית כזאת בדרך כל חולפת, וכל כך לא בטוחה ונדירה, שאנו לא יכולים לבנות את התקווה לריפוי עליה, או לצפות את ההתקדמות של כל ריפוי יעיל.
(* אף אחד מאלה לא עובר מעצמו, אם לא נהרס חיצונית בכוונה, או שהמחלה כולה נרפאת פנימית)
(לדוגמא על ידי קור, ראה מס' 67 בתצפיות שצויינו לעיל, דרך אבעבועות רוח – מס' 39, על ידי אמבטיות חמות – מס' 35).
(** ראה Nos. 9, 7, 26 (36), 50, 58, 61, 64, 65 בהן ניתן לראות באותו זמן שלאחר היעלמות כזאת של הגירוד המקורי בלי סיבה נריאת לעין חולאים רבים יפיעו בדיוק כמו כשהוא הוסר על ידי אמצעים חיצוניים).
אבל גם אם, על ידי כל אמצעי, התפרצות משנית כזאת מופיעה, ואפילו אם היה בכוחנו להשאירה על העור לתקופה ארוכה יותר, אנו לא יכולים לסמוך עליה לעזרה בריפוי של כל המחלה הפסורית*.
נשארת, איפוא, האמת שהושגה, שהריפוי של כל הפסורה ההרסנית על ידי רמדיס אנטי-פסוריות משפיע בצורה הטובה ביותר רק כשההתפרצות המקורית של הגירוד עוד קיימת. מכאן אנו לומדים שוב כמה חסר מצפון מצידם של הרופאים האלופטיים (allopathic) להרוס את הגירוד הקדום על ידי טיפולים חיצוניים במקום להשמיד לחלוטין את המחלה מהאורגניזם על ידי תרופה מבפנים, שבשלב זה היא עדיין מאד קלה, ועל ידי כך לבטל מראש את כל התוצאות הנוראיות שמצופות ממחלה כזו כשאינה נרפאת: כל הסבל המשני, הכרוני וחסר השם שיופיע.
(* היו זמנים בהם, עדיין לא משוכנע לגמרי בעובדה זו, חשבתי שהתרופה לכל הפזורה יכולה להינתן קלה יותר על ידי חידוש מלאכותי של התפרצות העורית שנגרם על ידי בדיקה של יכולת ההזעה של העור, כלומר לרגש אותו הומאופטית כדי ליצור מחדש את ההתפרצות. לשם מטרה זו מצאתי יעיל ביותר מריחת טיח בעיקר על הגב (אך היכן שניתן גם על חלקים אחרים של העור). הטיח הוכן על ידי חימום של שש אונקיות של זפת בורגונדי, אליה לאחר שהוסרה מהאש הוספה אונקיה של טרפנטין המופק מעץ larch (הנקרא טרפנטין וניצאני) ועורבב עד שהפך לתמיסה אחידה. כמות מזה הונחה על עור יעלים (שהוא הרך ביותר), והונח על העור כשעוד חם. במקום זאת ניתן להשתמש במה שנקרא שעוות עצים (מכינים משעווה צהובה וטרפנטין רגיל), או אריג טפטה מכוסה בשרף גמיש. בודקים שהתפרצות הגירוד שהופיעה לא קשורה לאחד מהחומרים שהונחו על העור. או שהפסורה שצויינה קודם לכן גורמת לכל התפרצות או גירוד של העור לאדם שאינו פסורי. גיליתי ששיטה זו אפקטיבית ביותר ליצירת אפקט כזה על העור. אך למרות הסבלנות של החולים (לא משנה כמה הם חולים בפסורה פנימית), לעולם לא הצלחתי לעורר התפרצות מלאה של הגירוד או אחת שתישאר לזמן מה על העור.
מה שכן הצלחתי להשיג היה רק שכמה מורסות גירוד הופיעו, ונעלמו מיד שוב, כשהטיח הורד. בדרך כלל הופיעה פציעה לחה של העור, או במקרה הטוב גירוד אלים פחות או יותר שרק במקרים מעטים התפשט אל מעבר לגבולות האזור שכוסה בטיח. הדבר אכן הביא לזמן מה להקלה מפתיעה גם במקרים החמורים ביותר של מחלות כרוניות הנובעות ממקור פסורי, למשל מחלת ריאות. אך הדבר לא החזיק על העור של הרבה חולים (בדרך כלל מה שהחזיק היה כמות קטנה ושונה של גירוד), או אם הייתי יכול לייצר התפרצות אלימה, החולה לא היה יכול לסבול זאת זמן שיספיק כדי ליצר את התרופה הפנימית. כשהטיח הורד כדי להקל עליו, גם הגירוד האלים ביותר, יחד עם ההתפרצות הקיימת, נעלם מהר מאד והריפוי לא התקדם משמעותית. דבר זה מצדיק את התצפית שתוארה קודם, שלהתפרצות, אם מופיעה פעם שניה (כך גם הגירוד שנוצר שוב) לא היו בשום אופן את התכונות המלאות של התפרצות הגירוד המקורית שדוכאה, ןלכן היא בעלת מעט מאד יכולת לעזור בהתקדמות לריפוי מלא של הפסורה באמצעות רמדיס פנימיות, כשהעזרה המעטה שניתנת מאבדת בערכה על ידי יצירת ההתפרצות והגירוד בצורה מלאכותית על העור, והחלשת כל הגוף שהיא בלתי נפרדת מהכאב המגורה).
התירוץ של הרופאים הפרטיים (לרופאים בבתי החולים אין תירוצים בכלל) לא שווה כלום. הוא יאמר: אם זה לא ידוע – וזה כמעט ולא הופך מוכח נכון – איפה, מתי ובאילו נסיבות ומאיזה אדם הסובל מגירוד הזיהום נשאב, הוא לא יוכל לגלות מהגירוד הקיים, ובדרך כלל לא משמעותי, האם זה היה גירוד אמיתי. על כן אין להאשימו בתוצאות הנוראיות, אם הוא היה חושד שזה משהו אחר ויוזם הרחקתו מהעור במהירות על ידי משחות של עופרת(lead), או מישחה של cadmia, או תמיסה לבנה של מרקיורי על פי רצונותיהם של ההורים האריסטוקרטים".
תירוץ זה שווה כלום. כיוון, שראשית, כל התפרצות עורית, לא משנה מאיזה סוג, אין להסיר על ידי אמצעים חיצוניים על ידי רופא שרוצה להתנהג בצורה הגיונית ורציונלית*. עור בן האדם אינו משתנה מעצמו, מבלי שיתוף פעולה משאר הארגניזם, כל התפרצות, אדם גם אינו נהיה חולה בכל דרך, אם הוא לא הובא לידי כך על ידי המצב הכלי של המחלה, על ידי מחסור בנורמליות באורגניזם כולו.בכל מקרה יש בתחתית מצב מעורערשל פנים האורגניזם, שבמצב זה יש להתחשב קודם כל. לכן את ההתפרצות יש להסיר על ידי ריפוי פנימי ורמדיס מרפאות שמשנות את המצב הכללי. כך ההתפרצות, המבוססת על המחלה הפנימית תירפא, בלי עזרה של תרופות חיצוניות ובמהירות ויעילות מרביות הרבה יותר מאשר אם היתה מטופלת חיצונית.
שנית, גם אם לא הוצג לרופא המצב המקורי והלא הרוס של ההתפרצות, לדוגמא המורסה של הגירוד שתחילה היא שקופה ולאחר מכן נמלאת מוגלה, עם שוליים אדומים סביבה, גם אם ההתפרצות תהיה מורכבת רק מגרגרים קטנים, בדומה לגרגרי דוחן, או כמו חצ'קונים מפוזרים או גלדים קטנים, עדיין אינו צריך לפקפק לרגע לגבי האם התפרצות היא של גרד, גם ילד או אפילו תינוק בן כמה ימים, ללא הפסקה מגרד ושורט את המקום, או במקרה של מבוגר, המתלונן על גירוד חושי של התפרצות הגרד (או אפילו מעט חצ'קונים) שלא ניתן לסבול אותו בלי לגרד, במיוחד בערב ובלילה והוא ממשיך בכאב שורף. במקרה כזה אל לנו לפקפק לגבי זיהום של גירוד, אפילו שבמשפחות עשירות לעיתים רחוקות נוכל לקבל את האינפורמציה ואת הודאות לגבי איך, איפה וממי נדבקו בזיהום, כיוון שקיימות מאות דרכים להידבק בזיהום זה, כפי שנלמד למעלה.
(* ראה See Organon of the Healing Art, fifth edition, §187-203)
כעת כשרופא המשפחה מזהה את העניין בזמן, בלי שימוש באמצעים חיצוניים, כמות קטנה של כדור או שניים בגודל פרג, של הרטבה של הפוטנץ של
sulphur באלכוהול, כמו שיתואר מטה, יספיק כדי לרפא במלואו ילד ולהוציאו לגמרי ממחלת הגירוד, הן ההתפרצות והן מחלת הגירוד הפנימית (פסורה).
ההומאופט במרפאתו הפרטית לעיתים רחוקות יזכה לטפל בהתפרצות גירוד על חלק נרחב בגוף והמגיע מזיהום טרי. החולים, בשל האופי הבלתי נסבל של הגירוד, יפנו לאשה זקנה, או לרוקח או ספר, שיבואו לעזרתם עם תרופה שהם חושבים בעלת יעילות מיידית (לדוגמא שומן חזיר מעורבב עם פרחי sulphur). רק במקומות סגורים, כמו בתי כלא, בתי חולים, מתקני כליאה ובתי יתומים, שבהם הנדבקים צריכים לגשת לרופא הבית, אם מנתח הבית לא מצפה לכך.
גם בזמנים עתיקים ביותר כשהופיע גירוד, כיוון שלא בכל מקום התפתח לצרעת, ידעו כי יש תכונות מיוחדות בsulphur נגד גירוד, אך הם לא הכירו שימוש אחר בה, מלבד מריחתה על העור והריסת הגרד חיצונית, כפי שנעשה היום על ידי מרבית המרפאים מהאסכולה הישנה. ל A.C. Celsus כמה משחות (V.28) כמה מהן מורכבות רק מsulphur מעורבב עם זפת (tar), בעד שהאחרות מורכבות מחומרים כמו נחושת (copper) ויסודות אחרים. את אלו הוא רושם להתפרצות הגירוד והוא מאמין כי זוהי התרופה. אפילו המרפאים העתיקים, בדיוק כמו המודרניים, רשמו לחולי הגירוד אמבטיות של מים חמים גפריתיים. חולים כאלה נרפאים מההתפרצות גם על ידי תרופות sulphur (גפרית) חיצוניות. אך העובדה שעל ידי כך החולים שלהם לא נרפאו, הפכה ברורה, אפילו להם, על ידי החולאים החמורים יותר שהופיעו, כמו מימת (dropsy) כללית, שבה חלה תושב אתונה לאחר שהסיר את ההתפרצות החמורה של גירוד על ידי אמבטיות גופרית חמות באי Melos (נקרא עתה Milo), ושממנה מת. אלו מתועדים על ידי הסופר של הספר Book V. Epidemion שהתקבל בין כתבי היפוקרטס (כשלוש מאות שנים לפני צלסוס).
הרופאים העתיקים לא נתנו תרופות פנימיות של sulphur לחולי גירוד, כיוון שכמו הרופאים המודרניים, לא ראו שמחלה מיאזמטית זו היא בותו זמן ובעיקר, מחלה פנימית.
רופאים מודרנים לא נתנו אף פעם sulphur לבד, ובצורה פנימית, כדי לרפא גירוד, כיוון שלעולם לא זיהו את מחלת הגירוד בהיותה גם מחלה פנימית ואכן, בעיקר מחלה פנימית. הם נתנו זאת רק בהקשר לנסיון החיצוני להסיר את הגירוד, ובכמויות שתפקדו כמשלשלים – 10, 20, 30 גרגרים המנה, לעיתים בשימוש חוזר, כך שלעולם לא היה ברור כמה יעיל או מזיק היה הטיפול הפנימי של כמויות גדולות כאלו, בשילוב של הטיפול החיצוני. המחלה הכללית (פסורה) לעולם לא יכלה להירפא בשלמות בצורה זו. ההרחקה החיצונית של הגירוד התקדם על ידי כך, כשם שהיה קורה עם כל משלשל, ועם אותן תוצאות פגיעה כאילו לא השתמשו בכלל בsulphur בצורה פנימית. כיוון שגם אם משתמשים בsulphur בצורה פנימית אך בכמויות הגדולות שצויינו למעלה, בלי אמצעים חיצוניים הרסניים, היא לא יכולה בצורה מושלמת לרפא את הפסורה. בחלקה מכיוון שכדי לרפא כתרופה אנטי פסורית והומאופטית, עליה להינתן רק במינונין הקטנים ביותר של הכנת פוטנץ, כשבמינונים גבוהים יותר הsulphur הגולמית* במקרים מסויימים מחריפה את המחלה או מוסיפה מחלה חדשנ. בחלקו כיוון שכח החיות מרחיק אותה כרמדי אגרסיבית ואלימה על ידי שילשול או הקאה, בלי להשתמש בכח המרפא שלה.
(* כאן יהיה זה ראוי להביא את מילותיו של מבין בהומאופטיה בלתי משוחד, אדם מעמיק מחשבה, מלומד רב צדדי, וחוקר בלתי נלאה Count Buquoy ב Anregungen fur ph. w. Forschungen (Leipzig, 1825, P.386 sgg.).. אחרי הנחה שסם, שבמצב בריאות רגיל גורם לסימפטומים a, b, g – בהשוואה לתופעה פיזיולוגית מקבילה מניב את הסימפטומים x,y.z, המופיעים במצב לא בריא – יכול להתנהג עם מצב לא רגיל זה בדרך שהסמפטומים של המחלה x,y,z הופכים לסימפטומים של הסם a,b,g שלאחר מכן מקבל תכונות של זמניות . הוא ממשיך: "התכונה החולפת שייכת לקבוצה של סימפטומים של תרופה a,b,g שמהווה תחליף לקבוצת הסימפטומים השייכת למחלה, רק בגלל שהשימוש בתרופה הוא במינון קטן מאד. אם הרופא ההומאופטי ייתן לחולה מינון גבוה מדי של הרמדי ההומאופטית, המחלה x,y,z עלולה להפוך לאחרת, כלומר לa,b,g – אך המחלה החדשה יושבת עכשיו באחיזה חזקה ממש כמו הקודמת x,y,z, כך שהאורגניזם לא יכול להשתחרר מהמחלה a,b,g כמו שהיה יכול להיפתר מהמחלה המקורית x,y,z. אם מינון גבוה מאד ניתן, מחלה חדשה ובדרך כל מאד מסוכנת נוצרת, או שהאורגניזם עושה ככל שביכולתו כדי לשחרר עצמו לגמרי מהרעל (באמצעות שלשול הקאה וכו').
מי שריסן את חוסר סבלנותו עד לנקודה זו, ישיג את מטרתו בדרך בטוחה יותר, ויעילה יותר. רק כאשר הסימפטומים הישנים שהושמדו או לפחות הופחתו על ידי התרופה האחרונה ממשיכים לעלות לכמה ימים, או ממשיכים להחמיר, אז הגיע הזמן שמנה מהתרופה המתאימה ביותר הומאופטית צריכה להינתן. נסיון ותצפית זהירה לבד יעזרו להחליט, ויש להחליט על סמך תצפיות רבות ומגוונות, כדי לא להשאיר מקום לספק.
אם אנו לוקחים בחשבון את השינויים שצריכים לקרות על ידי התרופה בכל החלקים הרבים, המורכבים והעדינים של האורניזם, לפני שמיאזמה כרונית מושרשת כה עמוק ומשתלבת בצורה מציקה בחיינו כמו הפסורה, ניתן להשמידה והבריאות שבה לכנה. ניתן לראות כמה טבעי זה, שבזמן הפעולה הארוכה של מנה של תרופה אנטי פסורית שנבחרה הומאופטית, עלולות להיות תקיפות על האורגניזם כמו שהוא נע בצורה גלית בזמן המחלה המתמשכת. נסיון מראה שכאשר במשך כמה ימים יש שיפור, חצאי שעות, שעות שלמות וכמה שעות יופיעו כשהמרה נראה שהוחמר, אך תקופות אלו, כל זמן שאלו החולאים המקוריים ולא סימפטומים חדשים, רק מראים לנו את ההתקדמות הדרגתית, ואלו אגרווציות הומאופתיות שלא מחלישות אלה מקדמות את הריפוי. אלו רק תנודות מתחדשות של התקפי המחלה, למרות שהם עלולים להופיע לעיתים 16, 20 או 24 ימים לאחר לקיחת התרופה האנטי פסורית.
(התקפים אלה, אם הרמדי האנטי פסורית נבחרה בהתאמה ובצורה הומאופטית, והמינון היה מתון, בזמן שהם קורות, יותר ויותר לעיתים רחוקות ובצורה מעומעמת, אך אם המינון גבוה מדי הם באים תכופות ובצורה חזקה יותר, ליצירת נזק לחולה).