המחלות הכרוניות עמודים 113-123
המחלות הכרוניות (המספור הוא ע"פ הספר ואלו העמודים התואמים מהאינטרנט113-123)
ע"מ 194
בהרבה מקרים גירוי תכוף של הפסורה הרדומה יכול להפוך למחלה כרונית
אלו יכולים להיגרם ע"י צער ורוגז.
צער ורוגז כאשר אינם מטופלים, מגבירים במהרה אפילו את הסימנים הקטנים ביותר של הפסורה הרדומה לסימפטומים יותר חריפים וע"י כך מתפתחים להתפרצות של סבל כרוני דמיוני שהוא יותר ודאי ויותר תכוף מכל המחלות שהשפיעות על התפעול של הגוף האנושי בתקופת חיים ממוצעת אחת, כששני האמצעים האלה בבטחה ובתכיפות מגדילים מחלות שקימות כבר.
כשמטפל טוב יהיה מסופק שהוא מצליח להחיות ולשמור את מוחו של המטופל משעמום ועייפות, במטרה לקדם את תהליך הריפוי שלא יהיה מוכבד מכאלה הפרעות (צער ורוגז), במקרה כזה ירגיש יותר מתמיד את החובה המוטלת עליו לעשות את כל שביכולתו, בהשפעה על המטופל ועל הקרובים הסובבים אותו במטרה להקל עליו בצער ורוגז.
זה יהיה וחייב להיות יעודו הראשי, דאגתו ואהבתו הידידותית של המטפל.
ע"מ 195
אבל אם הקשר (ההתייחסות) של המטופל לא יכול להשתנות, אין מספיק כבוד, אין לו מספיק פילוסופיה, דת ושליטה עצמית לשאת בסבלנות וביישוב דעת את כל הסבל והמכאוב שאי-אפשר להאשים אותו בהם, ושאין ביכולתו לשנות,
אם הצער והרוגז ממשיכים להביס אותו ואין ביכולתו של המטפל להשפיע בהסרה לאורך זמן של הגורמים המפריעים הללו של החיים,
אז עדיף לו לוותר על המטופל ולהשאיר את המטופל לגורלו.
גם המטפלים הטובים ביותר והכי בקיאים בידיעת הרמדיז היעילות ביותר
והמותאמות ביותר למחלה הגופנית לא ישיגו דבר, עם חולים כרוניים שנחשפים לצער ורוגז מתמשכים, החיוניות מושמדת ע"י התקפות מתמשכות על הmind- .
(נותן דוגמא) התמשכות הקיום של בניין מגורים טוב הוא מטופש כאשר חותרים תחת היסודות באופן יומ-יומי, אפילו בהדרגה.
די קרוב לחשוך מרפא, הם המחלות הכרוניות במיוחד אצל אנשים עשירים אשר במשך שנים חוץ משימוש באמבטיות מינרליות עברו דרך הידיים של כמה או הרבה רופאים אלופטים,
ע"מ 196
אשר ניסו עליהם אחד אחרי השני. את כל צורות הריפוי המודרניות.
ע"י כל הרמדיז שמתרברבים בהם באנגליה, צרפת וגרמניה שכולם מעורבבות, וע"י כל כך הרבה מטפלים לא מתאימים שפוגעים בצורה אלימה ע"י החזרה התכופה שלהם במנות גדולות.
הפסורה שתמיד נמצאת שם, אפילו אם לא מלווה בסיפליס נעשית כל שנה פחות ברת ריפוי
ואחרי כל ההתקפות התרופתיות חסרות ההיגיון על הגוף במשך מספר שנים היא הופכת כמעט בלתי ניתנת לריפוי,
אי- אפשר לקבוע את זה בוודאות מפני שהדברים האלה קורים באפילה אבל החולי מהמנות הגדולות והלא הומאופתיות הוסיף כפי שאפשר לחשוד מחלות חדשות למחלה המקורית, מחלות שקשורות לכמות, לגודל ולחזרה על המנות, עכשיו הפכו למתמידות וכרוניות,
או האם דרך השימוש הרע בהם גרמו לשיבוש של המערכות השונות של הגוף, מגוון מחלות מפלצתיות שהותכו אחת לתוך השניה אשר לא ניתנות לצפייה באופן מדעי כמחלה טבעית אחת.
בקצרה צורות רבות אלה של חוסר הרמוניה וסטיות של חלקים ושל כוחות כה הכרחיים לחיים מייצגים את התוהו ובוהו של מחלות, שהמטפל ההומאופת לא יוכל להכריז עליהם שניתנות בקלות לריפוי,
ע"י טיפולים כאלה שלא מטפלים במחלה המקורית גורמים להתשה ומחלישים ומחמירים את הפסורה,
הם לא רק יוצרים תהליך של זירוז פנימי אלא מחלות מלאכותיות ומאיימות חדשות נוצרות ע"י תרופות אלופטיות מטעות.
ע"מ 197
כך שהכח החיוני שמותקף ע"י 2 הצדדים לעיתים קרובות לא יכול להתחמק,
אם במקרים מהסוג הזה ההשלכה העגומה של שיטות הריפוי הישנות היו הפרעות דינמיות בלבד, הם היו בבטחה נעלמים מעצמם כשהטיפול היה מופסק, או שהיו חייבות לפחות להעלם באופן אפקטיבי דרך טיפול בתרופות הומאופתיות,
אבל זה לא כך המקרה, הם לא נכנעות
קרוב לוודאי שע"י ההתקפות הלא ישירות האלה שחוזרות ונשנות על הסיב הנרגז והרגיש, ע"י תרופות לא מחוכמות, במחלות חזקות, שניתנות במנות גדולות שחוזרות בתכיפות, הכח החיוני מוכרח להילחם ולהתאמץ, או לשנות באופן דינמי את האיברים הפנימיים הרגישים האלה שהותקפו באופן כה חסר רחמים או לבנות אותם באופן חומרי כדי להפוך אותם ל- unassailable (מוגן?) להתקפות כאלה אלימות, ובכך להגן על האורגניזם מהרס כללי.
הכח הזה שבאופן אינסטקטיבי משמר חיים (דוגמא) כמו שבאופן יעיל מגן על העור העדין אשר בכפות הידיים באמצעות שכבה קשיחה של עור קשה, אצל אנשים אצלם העור נחשף באופן תדיר לפציעות במהלך עבודה קשה, בכל מקום בו העור נפצע ע"י חומרים שורטים או מאכלים.
אז גם בטיפול האלופטי הארוך והממושך אשר אין בו את יכולת הריפוי הממשית לגבי המחלה, (ובלי עזרה הומאופטית ישירה לחלקים ולתהליכים
ע"מ 198
שנוגעים למחלה הכרונית) אבל באופן פנימי תוקף חלקים עדינים של הגוף, במקרים כאלה הכח החיוני במטרה להגן על הכל מחורבן, משנה בדינמיות ובצורה אורגנית והופך את האיברים העדינים האלה ללא פעילים ומשק אותם, או מקהה את הרגישות שלהם או שהופך אותם להיות קשיחים.
מצד אחד, הסיב הכי עדין, באופן לא נורמאלי הופך להיות עבה וקשה יותר
וככל שנמרצת התכלות הסיבים או שהם מושמדים לגמרי, כך מתעורר באופן מלאכותי הופעת אורגניזם, מעוות צורה ומנוון, כשבבדיקה ה- post-mortem ? אשר בערמומיות משויכים לממאירות של המחלה המקורית, מצב פנימי כזה לא קורה בשכיחות גבוהה ובהרבה מקרים בלתי ניתנים לריפוי.
רק במקום שיש מספיק כח חיוני בגוף, ע"מ לא לקרוס לגמרי מפאת הגיל (אבל האם תחת המשטר האלופטי הכח לא מבוזבז?) ע"י נסיבות חיצוניות תומכות, הכח החיוני מוזן בדינמיות מהמחלה המקורית ע"י הטיפול ההומאופתי הזהיר כאשר נעשה ע"י המטפל בעל הנסיון וע"י כך יכול להרגיעו בהדרגה, ובהדרגה לספוג ולהפוך את הופעת הצורות המשניות שהוכרחו ללבוש צורה,
שינוי צורה כזה, הוא בכל אופן אפשרי רק לכח חיוני אנרגטי עדין, שבחלקים גדולים שוחרר מהפסורה שלו,
כך בכל אופן, תחת נסיבות חיצוניות מועדפות ולאחר שעבר זמן מסוים, ובדרך לא מושלמת, יוצאת דופן, הכח החיוני מצליח במאמץ הכאילו יצירתי.
הנסיון מוכיח שככל שהאלופט, ככל שהמרפא משקיע במחלות כרוניות בקנאות את כח יצירתו ההורס, כך הוא הורס את חיי הבריאות והפציינטים שלו.
ע"מ 199
כיצד יכולה השחיתות המוצגת לחולה בדרך זו לעיתים קרובות למשך שנים, להפוך בזמן קצר לבריאות אפילו ע"י שיטת הריפוי הטובה ביותר,
שלעולם לא ניתן לו הכח להשפיע על פגמים אורגנים באופן ישיר?
המטפל צריך לפגוש במקרים אלה מחלה שהיא לא פסורית טבעית ופשוטה לכן, הוא יכול להבטיח שיפור רק לאחר תקופת זמן ארוכה, אך לעולם לא חזרה מלאה לבריאות, גם אם הכח הויטלי לא נשחק לגמרי, כאשר זה המקרה, הוא יחוש מחוייב לחדול מהטיפול גם במבט ראשון.
ראשית המחלות הכרוניות התרופתיות הרבות שפסחו על המצב הבריאותי המתנדנד חייבות בהדרגה להיות מוסרות (כנראה ע"י שהות ממושכת של חודשים מחוץ לעיר כמעט ללא תרופה) או שהם צריכים לצאת מעצמם ע"י הפעילות של הכח הויטלי, כאשר הטיפול האנטי פסורי התחיל במידה מסויימת, עם אורך חיים משופר ודיאטה מאוזנת.
כי מי יכול למצוא רמדיז לכל התחלואים המלאכותיים שנגרמו ע"י מסה מבולבלת של תרופות חזקות ולא מתאימות?
הכח הויטלי חייב קודם כל לספוג ולתקן את מה שעוות, לפני שהמרפא האמיתי יוכל שוב לראות לפניו בבוא הזמן, מחלה ברורה דומה לזו המקומית, ואז הוא יוכל להביס את המחלה.
ע"מ 200
מסכן ההומאופת הצעיר שצריך למצוא את תהילתו בריפוי של מחלות אלה של אנשים עמידים שע"י מסה של תרופות אלופטיות מחלותיהן הידרדרו למשהו מפלצתי! עם כל האכפתיות שלו הוא יגמור בכישלון!
מכשול גדול נוסף לריפוי של מחלות כרוניות מתקדמות נמצא לעיתים קרובות וחולשה שאליה נופלים נערים שפונקו ע"י הורים עשירים, שנסחפו
ע"י השפע שלהם וע"י מופקרות ופותו ע"י חברה זדונית ע"י תשוקות הרסניות ומעשי זוועה ע"י שימוש יתר באינסטינקט המיני, הימורים, וכו'.
ללא הערכה מינימלית לחיים ולמצפון, האורגניזמים שבמקור הם חסונים, מוחלשים כך שנותר רק מראה חיצוני של אנושיות, ונוסף על כך הם נהרסים ע"י הטיפולים המושחתים, המעוותים של מחלות המין שלהם, כך שהפסורה, שלעיתים קרובות מסתתרת או עורבת בתוך, גדלה למחלה כרונית מעוררת רחמים ביותר, שאפילו אם המוסר של החולה השתפר על חשבון החרטה, ושארית הקטנה של הכח הויטלי השחוק שלהם, יצליח לקבל הקלה אנטי פסורית רק עם קשיים רבים.
מקרים כאלו צריכים להיחשב ע"י ההומאופתים כניתנים לריפוי רק בזהירות רבה ובהסתייגות.
ע"מ 201
לעיתים נראה בעיקר עם השכבה הנמוכה מכשול להבראה שנמצא במקור
המחלה עצמה כאשר הפסורה, לאחר הדבקות חוזרות ודיכויים חיצוניים חוזרים של ההתפרצויות העוריות, התפתחה בהדרגה מהמצב הפנימי שלה למחלה חולנית כרונית חמורה.
ריפוי יהיה יעיל בהחלט במקרים אלו אם המכשולים (המוזכרים לעיל-משחות) לא ימנעו, ע"י שימוש נבון ברמדיז אנטי פסוריות, אך רק עם סבלנות רבה וזמן רב, ורק עם חולים שהם לא מבוגרים מדי או לא מוחלשים מדי.
אך במקרים קשים אלו גם הסידור החכם של הטבע משמש כעזרה למאמצינו אם רק נעשה שימוש טוב של המומנט.
הנסיון מראה שבמקרה של גרד שעולה מהדבקה חדשה, גם כאשר מספר הדבקות קדמו ודיכויים של ההתפרצויות העוריות, הפסורה התקדמה לכיוון מחלות כרוניות מסוגים רבים, הגרד שהתפרץ לאחרונה, אם רק נותר כצורתו הפרמיטיבית בלא הפרעה על העור, יכול להירפא בקלות
ע"מ 202
כמעט כמו אם היה הראשון והיחידי, בדר"כ ע"י מנה אחת או כמה בודדות בלבד של תרופה אנטי פסורית מתאימה, ע"י כזה רפוי כל הפסורה של כל ההידבקויות שקדמו ביחד עם הסימפטומים הכרוניים שפרצו, נרפית.
מכל מקום לא מומלץ לגרום במכוון להדבקה חדשה, מלאכותית עם גרד ,
גם אם המטופל לא מרגיש התנגדות לכך (כך הוא המקרה בדר"כ) מחמת ריפוי קל יותר במקרה זה של פסורה ישנה שחודשה מספר פעמים., מכיוון שבמחלות כרוניות חמורות שאינן מחלות מין ולכן ממקור פסורי, כמו למשל התמגלות של הריאות, שיתוק חלק זה או אחר של הגוף, וכו', מיאזמת הגרד לעיתים רחוקות משאירה את אחיזתה, וככל שמראה הניסיון, היא נצמדת פחות כאשר נגרמת ע"י הדבקה מלאכותית מאשר עם מקורה מהדבקה מקרית ולא מכוונת.
נותר לי מעט לומר למטפל ההומאופת המשכיל באשר לכיצד עליו לפעול בריפוי של מחלות כרוניות. מלבד לכוונו לרמדיס האנטי פסוריות הנוספות לעבודה זו, נותר להוסיף רק כמה אזהרות
ע"מ 203
כל המחלות הכרוניות המתמשכות (מלבד כמה מחלות מין) נובעות מהפסורה ומוצאות את הריפוי המלא בריפוי הפסורה על כן עליהם להירפא אך ורק ע"י רמדיס אנטי פסוריות כלומר הרמדיס שעברו פרובינג על האדם הבריא ומוציאות את רוב הסימפטומים הנראים בפסורה רדומה או מפותחת.
לכן הרופא ההומאופת בריפוי המחלות הכרוניות על כל צורותיהן יחפש תרופה אנטי פסורית שנבחרה עפ"י חוקים הומאופתים נוקשים.
שלא יחשוב (ההומאופת) שכאשר תרופה אנטי פסורית מוצלחת נבחרה ופועלת ולחולה מופיעים סימפטומים מתונים, שעליו לתת רמדי אחרת.
הרמדי האנטי פסורית שנבחרה בהתאם לסימפטומים וניתנה בפוטנץ הנכון במנה הנכונה על ההמאופת כחוק לאפשר לה לסיים את פעולתה מבלי להפריע.
ע"מ 204
משום שאם הסימפטומים המופיעים בזמן פעולת הרמדי כבר הופיעו בעבר בצורה דומה, אז מדובר בתגובה הומאופטית וזה סימן שהרמדי פועלת עמוק לתוך המהות של המחלה שהיא אפקטיבית.
אין להפריע לרמדי יש לתת לה למצות את פעולתה ללא הפרעה, ולא לתת שום תרופה בין המנות.
אך אם הסימפטומים הם שונים מזה של המטופל ולא הופיעו בעבר או לא הופיעו בצורה זו הם יחודיים לתרופה אבל הם פעוטים, אין להפריע לפעולת הרמדי, הסימפטומים האלה לעיתים קרובות חולפים ללא התערבות אך אם הסימפטומים האלו מכבידים אין לסבול אותם במקרים אלו הם סימן שהתרופה האנטי פסורית לא נבחרה בצורה ההמואופתית הנכונה, יש לעשות אנטי דוט במקרה זה או שתרופה אנטי פסורית אחרת מדוייקת אחרת צריכה להינתן במקומה.
ע"מ 205
במקרה זה הסימפטומים המדומים האלו עלולים להימשך עוד מספר ימים או שיכולים לחזור אבל יסתיימו בקרוב ויוחלפו ע"י סיוע טוב יותר.
הסימפטומים השגרתיים האלה שהוחמרו בימים הראשונים ובימים שאח"כ אבל בהדרגה פחות ופחות לא צריכים להדאיג אותנו ההחמרה ההומאופתית הזאת היא סימן לשלב הראשוני של ריפוי.
אך אם הסימפטומים המוחמרים האלו מופיעים בימים שאחרי באותה עוצמה כמו בהתחלה, או אפילו בצורה חמורה יותר זה סימן שהמנה של הרמדי האנטי פסורית למרות שנבחרה לפי העקרונות ההומאופתים היתה גדולה מדי, וצריך להבין שלא יהיה כאן ריפוי., מכיוון שהתרופה במנה כה גדולה מסוגלת לפתח גם את הסימפטומים הנוספים שלה שמבטאת את הסימילריות, היא מייצרת מחלה כרונית לא דומה במקום הקודמת שהיא חמורה יותר מבלי לבטל את המחלה הישנה המקורית.
ההחלטה תעשה ב16 18 או 20 יום הראשונים של פעולת הרמדי שניתנה במנה גדולה מדי ואז או שיש לתת אנטי דוט או אם זה לא ידוע לתת תרופה אנטי פסורית מתאימה ככל האפשר במינון מתון, ואם זה לא מספיק כדי להסיר את המחלה התרופתית המזיקה, עוד אחת צריכה להינתן מתאימה הומאופתית ככל האפשר.
ע"מ 206
עכשיו כשהסערה עקב המינון הגבוה מדי חלפה ע"י אנטי דוט או שימוש של רמדי אנטי פסורית אחרת, אז אח"כ אותה הרמדי האנטי פסורית שהזיקה רק משום שניתנה במינון גבוה מדי יכולה להינתן שוב כמובן כשהיא הומאופתית בהצלחה גדולה, רק במינון נמוך בהרבה ובפוטנץ גבוה בהרבה כלומר באיכות מתונה יותר.
שלוש הטעויות הכי גדולות שמטופל יכול לעשות : זה להחשיב מנה כקטנה מדי, שהקטנתי אחרי ניסויים רבים, שנית: בחירה לא נכונה של רמדי ושלישית: הפזיזות שלא מאפשרת לכל מנה לפעול בתקופת זמן מלאה.
על הטעות הראשונה כבר דיברתי, מוסיף רק שדבר לא אבד אם המנה ניתנה במינון נמוך, היא בקושי יכולה להינתן במינון נמוך מדי, אם רק התזונה ואורח חיים של המטופל שמהווים מכשול לרמדיס ימנעו.
ע"מ 207
הרמדי תשפיע לחיוב אם היא הומאופתית ואם החולה לא מפריע בהשפעתה ע"י הפרה של החוקים.
אם קרה שבחירת הרמדי לא נכונה היתרון הגדול הוא שניתן לעשות אנטי דוט בקלות למינון הנמוך ואפשר להמשיך את הריפוי עם רמדי אנטי פסורית מתאימה יותר ללא עיכוב.
באשר לטעות השניה, בריפוי של מחלות כרוניות (בחירה לא הומאופתית של תרופה) ההומאופת המתחיל (רבים, אני מצטער לומר נשארים כאלה כל חייהם) הומאופתים מתחילים חוטאים בחוסר דיוק וחוסר רצינות ובוחרים בדרך הקלה.
במטרה להשיב את הבריאות על ההומאופת לחקור תחילה מצבו הכולל של המטופל , הסיבה הפנימית עד כמה שזכורה והסיבה המתמשכת, אורך חייו, והתכונה אשר לmind נשמה וגוף, ביחד עם כל הסימפטומים שלו (ראה הוראות באורגנון) ואז הוא צריך בזהירות למצוא בעבודה על המחלות הכרוניות כמו גם במטריה מדיקה פורה, רמדי שמכסה באופן דומה ככל האפשר את כל המומנטים או לפחות את אלו המיוחדים והמרשימים ביותר.,
ע"מ 208
ולמטרה זו אין עליו להסתפק ברפרטוריס הקיימים מכיוון שספרים אלו מיועדים רק לתת רמזים קלים באשר לרמדי זו או אחרת שיכולה להיבחר, אבל הם (הספרים) לעולם לא יכולים לשחרר אותו מלחקור במקור הראשון (הכוונה למטריה מדיקה)
זה שאינו טורח לדרוך בדרך זו בכל המחלות ועם סבלנות ואינטלגנציה אלא מסתפק ברמזים המעורפלים של הרפרטוריס לבחירת הרמדיס, ולכן משלח חולה אחר חולה, לא מגיע לו כותרת הכבוד של הומאופת אמיתי, אלא יש לקרוא לו מקלקלן שעליו להחליף רמדיס שוב ושוב עד שהחולה מאבד סבלנות.,
והסימפטומים שלו מוחמרים, הוא חייב לעזוב את מחמיר המחלות הזה והאומנות עצמה סובלת מחוסר קרדיט.
הבחירה המביישת הזו בדרך הקלה, לעיתים קרובות מאיצה את ההומאופתים לעתיד לתת את התרופות שלהם רק מהתיאור של השימוש בהם שמפורט במבוא לתרופות, שיטה שהיא כוזבת ומעלה טעם של האלופתיה, מכיוון שתיאורים אלו בד"כ נותנים מספר סימפטומים.
הם רק צריכים לשרת כאישור לבחירה שנעשתה בהתאם לפעולה הטהורה של התרופות, אך לעולם לא להחליט על בחירת הרמדי, שיכולה לרפא רק כאשר נעשה בה שימוש לפי סמילריות של הסימפטומים ההומאופתים.
לצערנו, ישנם גם סופרים המציעים ללכת בדרך ניסיונית ושגוייה זו!
ע"מ 209
הטעות השלישית שמטפלים הומאופתים לא מתייחסים בזהירות מספקת, כאשר המטפלים מתייחסים בטיפולן למחלות הכרוניות בחיפזון ותוך מחשבות שנובעות מעצלנות,
כאשר מנות מתונות אנטיפסוריות שנבחרו כהלכה ניתנו לשימוש לתקופה של כמה ימים, מטפלים אחרים בהנחה מוטעית חשבו כי מנות קטנות לא יכולות להשפיע ולהיות בשימוש יותר מ8 או 10 ימים.
הרעיון לחפש תמיכה מהאמירה שביום אחד או אחר בתקופה שתאפשר המשך הפעולות, הסימפטומים החולניים, אשר הושמדו, יראו עצמם מפעם לפעם.
אבל אם פעם אחת (בעבר, ברגע ש) התרופה, בגלל שזה נבחר באופן (בצורה) הומופאטי נכון. פועלת טוב, ובצורה מועילה (שימושית), וזה נראה ביום השמיני או התשיעי, אז שעה או אפילו חצי יום לפני יקח עד שיפחת (יצומצם) החמרת (החרפת) ההומופטיה שוב.
התוצאות הטובות לא יפסיקו להופיע, אבל יכולים, במחלה מעייפת מאוד, לא להיראות באור הכי טוב לפני היום ה-24 או ה-30.
המינון אז, קרוב לוודאי, יכול להחליש (להתיש) את הפעולה החיובית (הרצויה) בערך ביום ה-40 או ה-50. ולפני זמן זה, זה יהיה לא נבון (פקחי, מחוכם), ומכשול (הפרעה, מניעה, חבלה) לתהליך ההחלמה (הריפוי) לתת תרופה אחרת, בואו לא נחשוב על זה, אולם, אנו צריכים לחכות בקושי למשך הזמן המוקצה (הסביר, הצפוי) שהפעולה תעבור (תחלוף).
לפני שנותנים תרופת אנטי פסורית אחרת. שאנחנו צריכים למהר להחליף לתרופה חדשה כדי לסיים את הריפוי יותר מהר.
ע"מ 210
הנסיון מראה שהריפוי לא יכול להיות יותר מהיר ובטוח מאשר ע"י אפשרה לתרופה האנטי פסורית להמשיך את פעולתה כל עוד השיפור ממשיך אפילו אם זה לוקח יותר זמן ממשך הזמן ששוער כך שידחה את מתן התרופה החדשה.
* (במקה שגוון חום-כהה מראה עצמו לגמרי בצורה הומופאטית אנטיפסורית עבור התקפת כאב ראש מיוחד (מוזר, ייחודי), שמופיע וחוזר. וכאשר מחלה (מכאוב) מופחת (מצומצם) גם באינטנסיביות וגם במשך הזמן, כאשר ההפוגה בין ההתקפות התארכה בהרבה. כאשר ההתקפה חוזרת ומופיעה אנו חוזרים על המינון. שאז גרם להתקפות להפסיק ל-100 ימים (כתוצאה מכך, הפעולה ממשיכה זמן רב), כאשר זה מופיע מחדש עד לדרגה מסויימת, שמצריכה מינון אחר, עד שאף התקפה נוספת לא מתרחשת, עכשיו, 7 שנים שהבריאות היתה גם באופן אחר מושלמת.)
מי שיכול לרסן את חוסר הסבלנות באשר לנקודה זו יגיע למטרה בבטחה וללא ספק.
רק כאשר הסימפטומים הישנים שהוסרו או נעלמו מתעוררים שוב לכמה ימים או מוחמרים שוב, אז קרוב לוודאי יגיע הזמן לתת מנה של תרופה הומאופתית מתאימה ביותר.
הנסיון והתבוננות זהירה בלבד יכולים להחליט (בהתבוננויות הרבות שלו תמיד היה כך, כך שלא נשאר ספק)
עכשיו, אם לוקחים בחשבון את השינוי הגדול שחייב היה להיות מושפע ע"י המטפל ברב, באחדים במורכבים ומקרים היוצאי הדופן של החלקים העדינים על האורגניזם החי, לפני שהמיאזמה הכרונית השתרשה עמוק,
ע"מ 211
וכמו שטפיל חודר לכלכלה של חיינו כך גם את הפסורה אפשר לעקור והבריאות תינצל,אז יכול להראות כמה טבעי זה, תחת הפעולה הארוכה של מנות אנטי פסוריות, שנבחרו בצורה הומאופטית,
התקפות יכולות להיגרם ע"י כך בתקופות מחזוריות על האורגניזם, בתנודות, בתנועות גליות במשך הפעולה המתמשכת של המחלה.
הניסיון מראה שכאשר ישנו שיפור למספר ימים, שוב יופיעו חצאי שעות, שעות מלאות, או מספר שעות שהמקרה נראה כאילו מחמיר.,
אך תקופות אלו כל עוד רק הסימפטומים המקומיים מתחדשים ולא מופיעים סימפטומים חדשים חמורים, רק מראה על שיפור מתמשך, החמרה הומאופטית, שלא מהווה מכשול אלא מקדמת את הריפוי, מכיוון שהם רק התקפות מטיבות שיתחדשו במחלה למרות שלא הופיעו 16 20 או 24 ימים אחרי לקיחת התרופה האנטי פסורית.