המחלות הכרוניות

עמודים 155-159

חלק שני – תרופות אנטי פסוריות

הקדמה – מתייחס לחלק הטכני בהומיאופתיה

 

מאז הפעם האחרונה בה פניתי לציבור בנוגע לאומנות הריפוי שלנו, הייתה לי ההזדמנות לזכות בהתנסות בנוגע למהי הדרך הטובה ביותר לתת את מנת התרופה לחולה, ובזאת אני מעביר כאן את שגיליתי בהקשר זה.

גלולה קטנה של אחת מהדינאמיקות הגבוהות של תרופה מונחת יבשה על הלשון או הרחה מתונה של בקבוקון פתוח שמאחסן גלולה אחת או יותר, מוכחים כמנה הקטנה והחלשה ביותר עם זמן הפעולה הקצר ביותר בהשפעותיו. עדיין ישנם חולים רבים בעלי טבע כל כך רגיש שהם מושפעים ממנה כזו באופן יעיל בהרעות אקוטיות קלות ונרפאים באמצעותה אם הרמדי נבחרה באופן הומיאופתי. אף על פי כן המגוון העצום בקרב החולים באשר לאי השקט שלהם, גילם, התפתחותם הפיזית והרוחנית, הכוח הויטלי שלהם ובמיוחד באשר לטבע מחלתם, מצריך מגוון רחב מאוד באשר לטיפול בהם וגם באשר למתן מנת התרופה.

זאת מכיוון שמחלותיהם יכולות להיות מסוגים שונים: או מחלה טבעית פשוטה אבל שעלתה בזמן האחרון או שזה יהיה מחלה טבעית ופשוטה אבל ותיקה, או שזו יכולה להיות מחלה מסובכת (צירוף של מספר מיאזמות), או שוב המקרה הכי נפוץ והכי חמור מחלה שקולקלה על ידי טיפולים תרופתיים מסולפים והועמסו עליה מחלות תרופתיות.

אני יכול כאן להגביל את עצמי רק למקרה האחרון, משום שאי אפשר לערוך את שאר המקרים בטבלאות עבור מי שמתקשה ושמתרשל, אלא חייבים להישאר עבור הדיוק, העבודה והשכל של האנשים האומנים בעבודתם.

הניסיון הראה לי וגם לממשיכי מעל לכל ספק, שזה מאוד שימושי במחלות מכל סדר גודל (בלי להוציא מהכלל אפילו את האקוטיות ביותר, ויותר מכך במחלות החצי אקוטיות, במעייפות ובמעייפות יותר) לתת למטופל את המנה בעלת הכוח בתמיסה בלבד, במנות מחולקות. בדרך זו אנו נותנים את התרופה, מומסת בשבע עד עשרים כפות מים ללא כל תוספת במחלות אקוטיות ובמאוד אקוטיות כל שש שעות, ארבע או שעתיים. במקרים מסוכנים אפילו כל שעה או חצי שעה, כף בכל פעם. עם אנשים חלשים או ילדים ניתן לתת כפית כמנה אחת.

במחלות כרוניות מצאתי שהכי טוב לתת מנה (כף) של תמיסה מהרמדי המתאימה לפחות כל יומיים, אם לא כל יום.

אבל מכיוון שמים (אפילו מים מזוקקים) מתחילים להתקלקל כעבור כמה ימים ודרך כך הכוח של התרופה שבהם נהרס, נחוצה תוספת של מעט אלכוהול. כאשר זה בלתי מעשי או אם המטופל לא יכול לסבול זאת, אני מוסיף מעט חתיכות של פחם לתמיסת המים. זה עונה על המטרה מלבד המקרה האחרון בו הנוזל מקבל בתוך מספר ימים גוון שחרחר. זה נגרם מניעור הנוזל בכל יום, כפי שנדרש לפני מתן המנה, כפי שניתן לראות מטה.

לפני שאמשיך, זה חשוב להבחין שכוח החיות שלנו לא יכול לסבול את העובדה שאותה מנה שלא שונתה תינתן אפילו פעמיים ברצף. הסיבה היא שעל ידי כך האפקט החיובי של המנה הקודמת מנוטרל בחלקו או שמופיעים סימפטומים חדשים שמתאימים לרמדי, כאלה שלפני כן לא היו נוכחים במחלה, ומאיימים על הריפוי. כך גם רמדי שנבחרה היטב תפיק הרעות ותחטיא את מטרתה באופן חלקי או מלא. לכן יש סתירות רבות של רופאים הומיאופתים ביחס לחזרה על מנות.

אבל בלקיחה חוזרת ונשנית של אותה הרמדי (אשר נחוצה על מנת להבטיח את הריפוי של מחלה כרונית חמורה) אם המנה בכל נטילה משתנה ומשונה רק במעט ברמת הדינמיזציה שלה ,אז כוח החיות של המטופל יהיה שקט, ויקבל ברצון את אותה הרמדי במרווחים קצרים פעמים רבות מאוד בניעור, עם תוצאות טובות ועם עלייה בכל פעם ברווחת החולה.

השינוי הקל ביותר ברמת הדינמיזציה יהיה מושפע אפילו אם הבקבוק שמכיל את התמיסה מנוער רק חמש או שש פעמים בכל פעם לפני הנטילה.

כאשר הרופא מסיים בדרך זו את התמיסה של התרופה, אם הרמדי ממשיכה להיות יעילה, הוא ייקח גלובול אחד או שניים של הרמדי בפוטנץ נמוך יותר (למשל אם קודם הוא השתמש בדילול של 30 אז כעת ייקח דילול של 24), ויכין תמיסה עם כפיות רבות של מים, ינער את הבקבוק ויוסיף מעט אלכוהול או מעט פיסות פחם. את התמיסה החדשה יש לקחת באותו אופן או במרווחי זמן יותר גדולים, ואולי אפילו מעט פחות תמיסה בכל פעם. אבל בכל פעם יש לנער את התמיסה חמש או שש פעמים. כך יש להמשיך כל עוד הרמדי ממשיכה להפיק שיפור ועד שמופיעות החמרות חדשות (כאלו שלעולם לא הופיעו אצל חולים אחרים עם מחלה זו), משום שבמקרה כזה יש להשתמש ברמדי חדשה. בכל יום בו הרמדי מפיקה פעולה חזקה מדי יש להפסיק את המנה לאותו היום. אם הסימפטומים של המחלה בלבד מופיעים, אבל מוחמרים יחסית אפילו תחת הרמדי המתונה יותר, אז הגיע הזמן להפסיק את השימוש ברמדי לשבוע או שבועיים, ולהמתין לשיפור ניכר.

כאשר תרופה נצרכה במלואה ונמצא שיש להמשיך עם אותה הרמדי, אם הרופא ירצה להכין תמיסה חדשה מהרמדי באותה רמת פוטנץ עליו לתת את התמיסה החדשה עם ניעורים כמספר הניעורים שהשתמש בהכנת התמיסה הקודמת ועוד מספר ניעורים נוספים לפני שנותנים למטופל את המנה. לאחר מכן, במנות העוקבות, יש לנער את התמיסה רק חמש או שש פעמים.

באופן זה הרופא ההומיאופת יפיק את כל היתרונות מרמדי אשר נבחרה היטב, בכל מקרה של מחלה כרונית במנות הניתנות דרך הפה.

אבל אם האורגניזם החולה מושפע על ידי הרופא באמצעות אותה רמדי מתאימה באותו הזמן גם במקומות רגישים אחרים שאינם הפה או מערכת העיכול, כלומר אם אותה הרמדי שנמצאה יעילה נמרחת בו זמנית בתמיסתה המימית (אפילו בכמויות קטנות) על חלק אחד או יותר של הגוף שהוא חופשי מהמחלה (למשל יד או רגל שאין בהם לא פריחה ולא כאב) – אז ההשפעות המרפאות שלה עולות מאוד. את הגפיים שנמרחות על ידי התמיסה ניתן גם לשנות, למשל קודם אחת ואחר כך השנייה. כך הרופא יקבל פעולה גדולה יותר מהרמדי שמתאימה הומיאופתית לחולה הכרוני, ויכולה לרפא אותו מהר יותר מאשר לקיחה פנימית בלבד של הרמדי.

דרך פעולה זו נוסתה באופן שוטף על ידי ונמצאה מרפאת באופן יוצא דופן. פעולה זו גם מסבירה את הריפויים הנפלאים והנדירים, בהם חולים כרוניים מוגבלים בעלי עור בריא החלימו במהירות ובאופן קבוע על ידי מספר אמבטיות מינראליות, שהכילו רכיבים רפואיים אשר היו במידה רבה הומיאופתים למחלתם הכרונית.

הגפיים, לכן, שעליהן יש לשפשף את התמיסה חייבות להיות נקיות ממחלות עור. על מנת להשיג גם כאן שינוי וגיוון, כאשר ישנן מספר גפיים חופשיות ממחלות עור, יש למרוח גפה אחת אחרי השנייה, בימים שונים (הכי טוב בימים בהם הרמדי לא נלקחת באופן פנימי). יש למרוח כמות קטנה מהתמיסה באמצעות היד, עד שהאזור יבש. גם כאן יש לנער תחילה את הבקבוק חמש או שש פעמים.

למרות שצורת נתינה זו של הרמדי נראית נוחה, ולמרות שהיא מקדמת בוודאות את הריפוי במחלות כרוניות, הכמות הגדולה של אלכוהול או וויסקי או מספר חתיכות פחם שיש להוסיף לתמיסה במזג אויר חם על מנת לשמרה עדיין עוררה התנגדות בקרב חולים רבים.

לכן, לאחרונה מצאתי את שיטת הנתינה המועדפת לחולים זהירים: מתערובת של כחמש כפות מים וחמש כפות ברנדי צרפתי, שנשמרת בבקבוק מטפטפים 200, 300 או 400 טיפות (בהתאם לחוזק התמיסה) לבקבוקון קטן שבו נשמרת האבקה של הגלובול או הגלובולים של הרמדי. סוגרים את הבקבוקון ומנערים אותו עד שהרמדי נמסה. מתמיסה זו שמים טיפה אחת, שתיים או שלוש, בהתאם לרגישותו ולחוזקו של הכוח החיוני של החולה, לתוך כוס שמכילה כף מים. מערבבים היטב ונותנים לחולה, וכאשר נדרש טיפול זהיר יותר נותנים רק חצי מהכמות הזו. ניתן להשתמש גם בחצי כף בלבד מתערובת זו למטרת שימוש חיצוני.

בימים בהם ניתנת התמיסה החיצונית ובאלו אשר היא ניתנת באופן פנימי, הבקבוקון הקטן שמכיל את הטיפות חייב להיות מנוער בזריזות בכל יום חמש או שש פעמים. כך גם הטיפה או הטיפות של התרופה עם כף המים חייבות להיות מעורבבות היטב בכוס.

יהיה זה עדיף להשתמש במקום בכוס בבקבוקון שבו שמים כף מים ושאותו ניתן לנער חמש או שש פעמים לפני נטילת המנה.

בטיפול במחלות כרוניות זה יעיל זה לקחת את התרופה, או למרוח אותה בערב, זמן קצר לפני השינה מכיוון שאז יש לנו פחות הפרעות חיצוניות שעלינו לחשוש מהן מאשר אם זה היה נעשה בזמן מוקדם יותר.

כאשר עדיין נתתי תרופות במנות שלמות, כל אחת עם מעט מים בכל פעם, מצאתי לעיתים קרובות שפוטנטיזציה בכוסות שהוחלשו על ידי עשרה ניעורים היו חזקות מדי (כלומר שהפעולה התרופתית התפתחה חזק מדי) ולכן אני מייעץ רק שני ניעורים. אולם במהלך השנים האחרונות, מאז שאני נותן כל מנת תרופה בתמיסה נקייה, מחולקת לחמישה עשר יום, עשרים יום ולפעמים יותר, שום פוטנטיזציה בבקבוקון מוחלש נמצאה חזקה מדי ואז שוב השתמשתי בעשרה ניעורים בכל אחד. לכן אני חוזר בי כאן בנושא זה מהמהדורה הראשונה של ספר זה מלפני שלוש שנים, בעמוד 149.

במקרים בהם רגישות גדולה של החולה משולבת יחד עם תשישות גדולה, וניתן לתת את הרמדי רק על ידי הרחה של מעט גלובולים שנתונים בבקבוקון, כאשר משתמשים למספר ימים אני מאפשר לחולה להריח בכל יום מבקבוקון אחר, שמכיל אותה תרופה אבל בכל פעם בעלת פוטנץ נמוך יותר, פעם או פעמיים בכל נחיר בהתאם לרצוני להשפיע עליו יותר או פחות.

---

 

הקדמה זו התווספה לספר המחלות הכרוניות, כרך 3, הוצא לאור בשנת 1837.

בתחילת שנת 1834 כתבתי את שני החלקים הראשונים של עבודה זו ולמרות שהם יחד מכילים רק 36 עמודים, למוציא לאור הקודם שלי לקח שנתיים לפרסם עמודים אלה. על ידי מי הוא עוכב? מכרי יכולים לנחש.

בטיפול במחלות אקוטיות הרופא ההומיאופת ימשיך באותו האופן. הוא ידלל גלובול אחד או שניים בפוטנץ גבוה של רמדי שנבחרה היטב עם שבע, עשר או חמש עשרה כפות מים (ללא תוספת) על ידי ניעור הבקבוק. לפי חריפות המחלה ומידת הסכנה שבה הוא ייתן לחולה כל חצי שעה, שעה, שעתיים, שלוש, ארבע או שש שעות (אחרי ניעור חוזר של הבקבוק) כף שלמה או חצי כף מהתמיסה, או במקרה של ילד אפילו פחות. אם הרופא לא רואה שמתפתחים סימפטומים חדשים הוא ימשיך באותם מרווחי הזמן עד שהסימפטומים הנוכחיים יתחילו להיות מוחמרים אז הוא ימשיך לתת במרווחים גדולים יותר ובכמות פחותה בכל פעם.

כפי שזה כבר ידוע היטב, במקרי כולרה יש לתת את הרמדי המתאימה במרווחי זמן מאוד קצרים.

לילדים יש לתת את הרמדי בכלי השתייה הרגילים שלהם, כפית עבורם זה דבר שאינו רגיל וחשוד והם יסרבו מייד לקחת את הנוזל חסר הטעם. ניתן להוסיף עבורם מעט סוכר לתמיסה.

מצד שני אמבטיות כאלה גרמו יותר סבל ליותר חולים אשר סבלו מכיבים ומפריחות עוריות. מכיוון שאלו הוסרו מהעור, כפי שנעשה גם על ידי אמצעים חיצוניים אחרים, ולאחר תקופה קצרה של הטבה כוח החיות של החולים העביר את המחלה הפנימית לחלק אחר בגוף, כזה שחשוב יותר לחיי האדם ולבריאותו. כך לדוגמה מתפתחת הפרעה בראייה, שיתוק של עצב הראייה, אובדן כושר שמיעה, כאבים מסוגים שונים שמייסרים את החולה, נגרם לו סבל רגשי, חשיבתו מיטשטשת, התקפי אסטמה שמאיימים לחנוק אותו, או שבץ שגורם למותו, או מחלות אחרות רבות מסוכנות תופסות את מקומה של המחלה הקודמת. לכן את התרופה ההומיאופתית שנלקחת פנימית אין לעולם למרוח על איבר שסובל ממחלה חיצונית.

 

 

הקודם

 

המחלות הכרוניות- עמודים 143-155

THE MEDICINES

 

התרופות אשר נמצאו יעילות עד כה בטיפול במחלות כרוניות יוצגו בחלק הבא בהתאם לפעולתן הטהורה על גוף האדם. וכן יוצגו אותן תרופות שמטפלות במחלות ממקור פסורי, סיפילטי או סיקוטי.

הפסורה, המיאזמה העתיקה ביותר, והמקור לשתי האחרות, אשר התפשטה במשך מיליוני שנים דרך מיליוני בני אדם, לבשה צורות רבות ומגוונות בכל אחד מהאורגניזמים בהן השתרשה. לפסורה יכולת לשנות את עצמה במידה כזו שיכלה לגרום מגוון כזה של תחלואים אותם אנו רואים במטופלים הרבים הסובלים ממנה.

מטופלים אשר הסימפטום העיקרי- הגרד- סולק מהעור פנימה באמצעות טיפולים אלימים.

נראה כי מיאזמה זו, אשר כמו טפיל מחפשת דרכים להיכנס ולהשריש את עצמה בגוף האנושי ולהישאר בו, מסוגלת להתפתח בכל כך הרבה דרכים במשך אלפי שנים ולייצר תחלואים שונים שאמנם שייכים לפסורה אך שונים זה מזה.

שינויים אלו נובעים, במידה רבה, מההבדלים הפיזיים והבדלי האקלים המאפיינים מקומות שונים בהם אנשים נגועים בפסורה, ובחלקם מעוצבים מאורח החיים השונה שלהם. ילדים החיים באוויר המזוהם של העיר מפתחים רככת , גזזת (ringwarm ), סקרופולה (מצב שחפתי בילדים במיוחד הכולל הגדלת בלוטות לימפה בצוואר), סרטן עצמות, עקמומיות, מחלות עור פיטריתיות מסוימות ועוד. מבוגרים מפתחים חולשה עצבית, חוסר מנוחה, גאוט וכו'. כל השינויים האחרים באורח החיים ובמקצועות של האנשים וכן הקונסטיטוציות האופיניות לכל אחד מהם, מאפשרים את המגוון הרחב של המחלות הפסוריות כך שברור שנדרשות יותר תרופות כדי להשמיד מחלות אלו.

לעתים קרובות נשאלתי כיצד ניתן לדעת מראש כי חומר מסוים הוא אנטי פסורי. למעשה, אין שום דרך לדעת זאת. אין סימנים חיצוניים נראים . אך בכל זאת, במהלך פרובינג של כמה חומרים , חלק מהם הראו זיקה מיוחדת למחלות פסוריות. לדוגמה, היעילות של הצמח ליקופודיום אשר זוכה לשבחים בפולניה כוונה אותי לשימוש באבקה שלו לנגעים פסוריים. רמז נוסף- דימומים שנעצרו באמצעות כמויות גדולות של מלח. כמו כן, היעילות של גואיקום (סוג צמח), סאראספילה ומזרום, אפילו בזמן העתיק כשמחלות מין לא יכלו להירפא באמצעות כספית אלא באמצעות אחד מצמחים אלו, שהסיר את המצב הפסורי המעורב במחלה.

ככלל, ניתן לראות מהסימפטומים הטהורים שהם מוציאים, כי רוב ה- earths (לא ידעתי איך לתרגם את זה ), האלקאליים והחומצות וכן המלחים הניטראליים שמתחברים אליהם, בנוסף לכמה מתכות , נחוצים בהחלט לריפוי הסימפטומים הרבים של הפסורה.

הדימיון הטבעי בין הסולפור, האנטי פסורי המוביל, לפוספורוס ולעוד כמה חומרים דליקים מממלכת הצומח, הוביל לשימוש אנטי פסורי בהם, וכן בחומרים ממלכת החי אשר הוכיחו עצמם דרך הניסויים.

ועדיין, רק רמדיס אלו שהשפעותיהן הטהורות על בריאות האדם נתנו אינדיקציה ברורה על שימושן במחלות פסוריות גלויות לעין, הוכרו כאנטי פסוריות. בבוא הזמן ראוי להכליל גם תרופות אחרות ברשימה האנטי פסורית. אם כי אפילו היום אנו יכולים לרפא באמצעות הרמדיס האנטי פסוריות הידועות לנו, כמעט כל מחלה כרונית שלא ממקור מיני, וזאת במקרה שהמטופל לא "קולקל" בטיפול אלופתי , והכוח הויטלי שלו לא דוכא ועוד שאר נסיבות חיצוניות לא הפכו את הריפוי לבלתי אפשרי.

בכל מקרה יש לציין כי שאר הרמדיס , כולל מרקורי, יכולות לבוא בחשבון במצבים מסוימים של פסורה.

ההומאופתיה בעצם פתחה וקדמה את השימוש בחומרים גולמיים למצב בו הכוחות הטמונים בחומרים אלו מנוצלים היטב. לחלק מחומרים אלו במצבם הגולמי, השפעה מרפאת חלקית מאוד (מלח ואבקת ליקופודיום לדוגמה). לאחרים ( זהב, קוורץ אלומיניום) כמעט ואין השפעה מרפאת, אך כולם מקבלים את השפעתם המרפאת באמצעות ההכנה המיוחדת של ההומאופתיה.

חומרים אחרים, לעומת זאת, הינם רעילים ביותר במנות מזעריות (ארסן וכספית) ומסוגלים לגרום לתוצאות הרסניות במגע עמם אך בהכנה הומאופתית לא רק שהשפעתם המסוכנת מתמתנת אלא שהם מקבלים כוחות ריפוי מפותחים.

השינויים אשר מתרחשים בחומרים גולמיים , במיוחד באלו הרפואיים, באמצעות כתישה ממושכת יחד עם אבקה לא רפואית או כאשר הם מומסים תוך כדי ניעור ממושך בנוזלים לא רפואיים, הם כל כך מופלאים ובלתי ייאמנו עד כדי כך שניתן לראותם כנסיים ממש וזה מקור גדול לאושר שגילוי נפלא זה הוא מנת חלקה של ההומיאופתיה.

לא רק שחומרים רפואיים אלו מפתחים את כוח הריפוי שלהם בצורה מופלאה , אלא הם גם משנים את ההתנהגות הפיזיו-כימית שלהם. כך שאם במצבם החומרי לא היו מסיסים במים או באלכוהול, הרי לאחר הטרנספורמציה שעוברים בהומיאופתיה הם נהיים מסיסים.

לדוגמה- הנוזל החום שחור של הדיונון שהשתמשו בו לציור ולצביעה , במצבו החומרי (crude ), מסיס רק במים. לא באלכוהול. אבל באמצעות המיהול הזה הוא נהיה מסיס גם באלכוהול.

כך גם אבקת ליקופודיום צפה באלכוהול ובמים מבלי שיש להם השפעה עליה- הליקופודיום החומרי הוא חסר טעם ואינו פעיל כשנכנס לקיבה של האדם. אך כאשר הוא משתנה ע"י מיהול , לא רק שהוא מסיס לגמרי בכל אחד מהנוזלים אלא גם מפתח כוחות ריפוי חזקים , כך שיש צורך בהשגחה קפדנית במהלך השימוש בו.

דוגמה נוספת- קליפת צדפה שנעשית מסיסה במים או באלכוהול ע"י כתישה ומיהול.

ולבסוף- מי היה מייחס לחומרים כמו קוורץ או חול מסיסות במים או באלכוהול, לא כל שכן תכונות ריפוי כלשהן ועדיין בתהליך של דינמיזציה (פוטנטיזציה) המיוחד להומיאופתיה , באמצעות המסת סיליקה עם alkaline salt ואז הפרדה מהזכוכית , לא רק שנהיה מסיס במים או אלכוהול בלי שום משקע אלא משחרר את כוחות הריפוי הנהדרים שלו.

אך החומרים הכימיים הרפואיים שמוכנים בצורה זאת, עומדים, נוסף לכך, גם מעל חוקי הכימיה.

מנה של פוספורוס, בפוטנציה גבוהה, יכולה לשכב במעטפת נייר במגרה ועדיין, כאשר תילקח לאחר שנה, תראה את כוחות הריפוי שלה. לא הכוחות של החומצה הפוספורית אלא הכוחות של הפוספורוס הטהור עצמו.

כך ששום נטרול לא מתרחש בצורה הגבוהה הזו של החומר.

ההשפעות הרפואיות של natrum carbonicum, ammonium, baryta ומגנזיה, במצב הפוטנץ שלהם כאשר מנה מהם נלקחת, היא אינה מנוטרלת כמו החומר הבסיסי במצב הcrude שלו ע"י טיפה של חומץ הנלקחת לאחר מכן. ההשפעות הרפואיות שלהם לא משתנות ולא נהרסות.

(הערה לקטע הבא: האנמאן מפרט בדיוק רב כיצד מבצעים בדיוק את ההכנה . הרשיתי לעצמי לקצץ קצת בפרטים למען התמונה הכללית…)

בהכנה כזו, המיוחדת להומיאופתיה, אנו לוקחים גרגר אחד מהחומר באבקה (סיליקה, בריטה קרבוניקה, מגנזיה קרבוניקה וכו'). גושי המתכת אשר עדיין לא רוקעו מגורדים ומושחזים במים או באלכוהול. את זה שמים בשליש ממאה גרגירים של סוכר חלב טחון ושמים במכתש (כלי בו משתמשים להכנות רוקחיות) מפורצלן לא מצופה . התרופה וסוכר החלב מעורבבים יחדיו ואת התערובת הזו כותשים בכוח במשך6 דקות . לאחר שהתערובת נכתשת והיא הומוגנית , כותשים שוב בכוח במשך 6 דקות ולאחר מכן מוסיפים עוד שליש ממאה גרגירי הסוכר הטחון מערבבים וכותשים באמצעות העילי במשך 10 דקות ולבסוף מוסיפים את השליש האחרון של הסוכר הטחון ואז כותשים שוב את כל התערובת הזו במשך רבע שעה בערך ולבסוף מאחסנים בבקבוק סגור היטב ורושמים את שם החומר ו- 100 כי הפוטנץ הוא 1 ל100 .

כדי להעלות בפוטנץ את החומר לדילול של 10000 , גרגיר אחד מהאבקה הנ"ל שוב מעורבבת עם שליש מ100 גרגירים אבקת סוכר טחון באותה צורה בה מכינים את הפוטנץ הראשון.

במטרה ליצור הומוגניות בהכנות ההומאופתיות, ובמיוחד באלה של האנטי פסוריות, בצורה של האבקה, אני מייעץ להעלות רק עד הפוטנץ המיליון (אחד חלקי מיליון). לא יותר ולא פחות ולהכין מזה את התמיסה ואת הפוטנצים הנחוצים .

הכתישה צריכה להעשות עם כוח אבל במידה, כדי שסוכר החלב לא יימעך בכוח על דופן המכתש אבל עדיין שאפשר יהיה לגרד אותו מהדופן תוך 4 דקות.

כעת- בהכנת התמיסה מהאבקה , ובהבאת הרמדי לצורה הנוזלית (כדי שאפשר יהיה להמשיך בדינמיזציה) , אנו נעזרים בתכונות של כל החומרים הרפואיים שכאשר מובאים לפוטנץ המיליון (אחד חלקי מיליון), הם מסיסים במים או באלכוהול. תכונה זו עדיין לא ידועה לכימיה.

כל דילול של האבקה (1/100 , 1/10000 , ואחד למיליון או I ) נעשה באמצעות כתישה שש פעמים במשך שש דקות ושש פעמים של גירוד האבקה מדופן המכתש, למשך ארבע דקות – בכל פעם.

(בהתחלה השתמשתי בחלק קטן מגרגירי מהאבקה כדי להעלות בפוטנץ באמצעות כתישה . אך מכיוון שגרגיר זה קטן מכדי להגדירו במדויק ככמות מסוימת ומכיוון שההומיאופתיה צריכה להימנע מחוסר דיוקים כמה שאפשר , הגילוי שכל התרופות יכולות להשתנות מאבקות לנוזלים שבהם אפשר להשתמש בכמות מדויקת , גילוי זה היה בעל ערך רב בשבילי. וכמו כן מנוזלים אפשר להכין בקלות פוטנצים גבוהים יותר).

את התמיסה הראשונה אי אפשר להכין עם אלכוהול טהור משום שסוכר חלב אינו נמס באלכוהול. לכן מכינים אותה בתערובת של מים ואלכוהול. חצי חצי.

לגרגר אחד של האבקה הרפואית שנכתשה עד לפוטנץ I (c3), מוסיפים 50 טיפות של מים מזוקקים ומסובבים את הכלי כמה פעמים עד שגרגיר נמס ולזה מוסיפים 50 טיפות אלכוהול ואת הכלי מנערים פעמיים. כותבים את שם התרופה ואת הפוטנץ- 1/100 . טיפה מזה מוסיפים ל99 טיפות אלכוהול טהור ושוב מנערים פעמיים וכן הלאה.. (במהלך הרבה ניסויים הגעתי למסקנה שיש לנער פעמיים ולא 10 כמו שעושים אחרים כי בצורה זו ההשפעה הרפואית של הרמדי יותר טובה).

הכלים שמשמשים להכנת הרמדי , אסור להשתמש בהם להכנת תרופות אחרות למרות ששוטפים ומנקים אותם לעתים קרובות. בכל פעם יש להשתמש בכלי אחר.

הכדורים (גלובולים) שאותם מרטיבים עם התרופה , צריכים להיות באותו גודל, בערך בגודל של גרגירי פרג, כך שהמנה תהיה קטנה מספיק וגם כדי שיהיה מדד להשוואה בין תוצאות הטיפול ברמדי, עם הומיאופתים אחרים.

כדי להרטיב את הגלובולים, שמים כמות מדודה שלהם בכלי חרס קטן. כלי זה צריך להיות יותר עמוק מאשר רחב, כמו אצבעון גדול. מזליפים כמה טיפות של התרופה שהושרתה באלכוהול כך שהנוזל יחדור לכל הגלובולים תוך דקה. כעת הופכים את הכלי ומרוקנים את התכולה על נייר סופג נקי מקופל לשניים, כך שהנוזל העודף ייספג בנייר. לאחר שהגלובולים מתייבשים מאחסנים אותם בכלי סגור היטב .

התרופה המתקבלת היא הומיאופתית משום שהיא אינה זהה למקור ממנו הוכנה. אפילו אם הרמדי המוכנה תינתן לאותו אדם ממנו נלקחה, היא עדיין תהיה דומה ולא זהה לחומר הגולמי שממנו הוכנה. היא תהיה יעילה לאותו אדם רק בצורת הפוטנץ שלה, שהרי החומר עצמו ממנו נעשתה נמצא כבר בגופו של אותו אדם ואינו משפיע עליו. הפוטנטיזציה והדינמיזציה משנות את החומר הגולמי בדיוק כמו שעלה זהב, לאחר פוטנטיזציה,

אינו זהב גולמי יותר. בכל שלב של הפוטנטיזציה והדינמיזציה חל שינוי נוסף בחומר.

כך, הפסורינום למשל, במצב הפוטנץ, אינו זהה יותר לחומר ממנו נרקח אלא רק דומה ביותר. סימילומום.

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות- עמודים 133-143

הסימפטומים של המחלות הכרוניות המקוריות ישתנו איכשהו תמיד לאחר הריפוי של מחלת חום כזו. בנוסף חלק אחר בגוף יימצא סובל כך שההומאופת יוכל לבחור את הרמדי האנטי פסורית בהתאם לטוטליות של הסימפטומים שנשארו, ולא יתן את הרמדי שהתכוון לתת לפני שהופיעה מחלת החום.

כשההומאופת נקרא לטפל במחלה כזו במטופל שבעבר לא התייחס אליו כאל מטופל כרוני, הוא יגלה שאין זה נדיר, בעיקר אם החום היה משמעותי שלאחר שהוא התגבר עליו באמצעות הרמדיס שהיו ספציפיות הומיאופתית למצב, לא תתרחש שיבה מלאה לבריאות אפילו לא אם דיאטה מתאימה ואורח חיים נכון, אלא יופיעו ארועים מסוג אחר (הנוצרים לאחר כאב או מחלות שיניוניות) שיוחמרו בהדרגה ויאיימו להיות כרוניים. כאן ההומאופת יפגוש כמעט תמיד בפסורה המתפתחת למחלה כרונית שיש לרפא בהתאם לעקרונות שנלמד בהמשך.

זו הזדמנות לציין שהמגיפות הגדולות : האבעבועות, חצבת, שנית, שיעול נבחני, דיזנטריה, וטיפוס המעיים כשהן משלימות את מהלכן ללא טיפול הומיאופתי,הן מותירות את האורגניזם מזועזע וחלש למרות שנראה משוקם. הפסורה, שהיתה רדומה וסמויה לפני כן, מתעוררת כעט במהירות כפריחה דמוית גירוד או כאי סדר כרוני אחר אשר מתפתח במהירות לדרגות גבוהות אם לא טופל כיאות: בדרכים אנטי פסוריות. הדבר נגרם בגלל התשישות הגדולה של האורגניזם שעדיין שלטת בגוף. כשמטופל כזה נפטר, בעקבות טיפול לא נכון, המטפל האלופטי יצהיר כי המטופל נפטר כתוצאה מהשעלת, חצבת ועוד.

מחלות אלה הן מס' עצום של מחלות כרוניות המופיעות בצורות רבות ובלתי ניתנות לספירה של פסורה מתפתחת שמקורן לא היה ידוע ולכן נשאר בלתי מרופא.

חום אפידמי וספורדי כמו גם מחלות אקוטיות מיאזמתיות אם אינו מסתיים בהקדם והופך לבריאות טובה, (גם אם השתמשו כנגדו ברמדיס הומיאופתיות ספציפיות ) יזדקק לסיוע אנטי פסורי, שאני בדרך כלל מוצא בסולפור אם המטופל לא קיבל זמן קצר קודם לכן תרופה המכילה סולפור, במקרה כזה יש להשתמש ברמדי אנטי פסורית אח00רת המתאימה ספציפית למקרה.

מחלות אפידמיות תלויות כמעט לחלוטין על פסורה שהסתבכה או עברה התאמה לטבע המקומי ( ואורח החיים המיוחד של המטופל ). כך שמטופלים הסובלים מחום שנוצר מידי פעם באזורים ביצתיים, לא יעברו ריפוי למרות שיעברו לאזורים יבשים ולמרות שיטופלו בCHINA אלא אם כן הם יעברו טיפול אנטי פסורי מתאים.(אידוי הביצות נראה כאחד הגורמים הפיזיים העיקריים שגרמו להתפתחות הפסורה הלטנטית בתוך כל כך הרבה אנשים, בעיקר בארצות חמות.(אידוי כזה יצר איכות ששיתקה את הכוח הויטלי של האורגניזם, שבמצב רגיל של בריאות הוא יכול לדכא את הפסורה הפנימית שתמיד מנסה לבטא עצמה, לכיוון של חום מזיק ועצבני).

ללא הטיפול האנטי פסורי הטוב ביותר כמעט ולא ניתן להסיר לעולם את האיכויות הממיתות של האקלים הלח ולשנותם לאזורים בריאים הראויים למחיה בצורה סבירה. אדם יכול להסתגל לרמות קיצוניות של חום או בקור קיצוני ולחיות בשמחה ובבריאות בשני הקיצונויות, ולכן מדוע שלא יוכל להסתגל לאזור ביצתי כמו שהוא מסתגל לאזור ההרים היבש ?. בכל מקום שבו נמצאת פסורה לטנטית היא מתפתחת למחלות כרוניות מכל סוג שהוא בעיקר סוגים שבהן מעורב הכבד. מקומות כמו מים עומדים והגזים שנפלטים מאדמה לחה ובוצית פוגעים יותר מכל כוח פיזי הפוגע בבריאות.

הסימפטומים המאוחרים ביותר שנוספו למחלה הכרונית שלא טופלה עד תום (ולכן לא הוחמרה מטיפול רפואי לא רלבנטי ). הם הראשונים להיכנע בטיפול אנטי פסורי. אך החוליים הוותיקים ביותר והקבועים ביותר הם האחרונים לעזוב. זה קורה רק כשכל שאר אי הסדרים נעלמים והבריאות מושבת כמעט לחלוטין. במחלות כלליות החוזרות במחזוריות, כגון סוגים שונים של היסטריה ואפילפסיה ההתקפות יכולות להיפסק במהירות עי טיפול אנטי פסורי נכון. וכדי שההפוגות תעשנה ארוכות ומתמשכות יש לרפא את הפסורה באופן מלא.

הבקשה החוזרת של המטופל להסיר קודם כל סימפטום אחד שמציק לו אינה פרקטית ולכן יש לסלוח לו על בקשתו.

בדוח היומי אותו ממלא המטופל, (שגר רחוק מהמטפל) במהלך הטיפול האנטי פסורי הוא יסמן בקו אחד את הסימפטומים שחוזרים לאחר זמן רב שלא חש בהם. אך את אלו שמעולם לא היו ושצצו בפעם הראשונה הוא צריך להדגיש פעמיים. הסימפטומים הראשונים מציינים שהרמדי האנטי פסורית מטפלת בשורש הבעיה ועושה הרבה כדי לרפאו. הסימפטומים החדשים, אם יופיעו בתדירות גבוהה יותר וחזקה יותר, יתנו רמז למטפל שהרמדי האנטי פסורית לא נבחרה בצורה הומיאופתית ויש להחליפה באחרת מתאימה יותר.

כשהטיפול הושלם בחציו המחלה המוחלשת מתחילה לחזור למצב של הפסורה הלטנטית. הסימפטומים נחלשים, והמטפל ימצא רק עקבות שלהם. אך הוא חייב לעקוב אחריהם עד שייעלמו לחלוטין שכן השריד הקטן ביותר מהאלמט הישן יכול להצמיח שוב את החולי. אם המטפל בשלב זה יפסיק את הטיפול ויניח שהחולי יעבור מעצמו הוא יעשה שגיאה גדולה שכן עם הזמן תתפתח מהשריד הקטן של הפסורה המוחלשת מחלה כרונית חדשה (בעיקר אם יתרחשו ארועים חשובים שישפיעו על המטופל) שתתעצם באופן הדרגתי ובלתי נמנע בהתאם לאופי המחלות הכרוניות המיאזמתיות.

הריפוי של מחלות כרוניות הנמשכות עשר עשרים שלושים שנה ויותר (במידה ולא טופלו בטיפולים אלופתים מופרזים או כפי שלעיתים קרובות קורה הוטו לכיוון חשוך מרפא) יכול להימשך שנה או שנתיים. אם בצעירים, חסונים, יידרש חצי מהזמן, בגיל מתקדם אפילו עם הטיפול הטוב ביותר מצד המטפל, והקפדה על הכללים מצד המטופל יש להוסיף למשך תהליך הריפוי זמן ניכר. ניתן להבין שבמחלה כרונית ממושכת כזו (פסורית) , למיאזמה המקורית היה זמן רב להחדיר את שורשיה הפרזיטים לכל הרבדים העמוקים של החיים, היא שזורה כל כך בתוך האורגניזם שגם עם הטיפול התרופתי המתאים ביותר ואורח החיים הזהיר והקפדני ביותר מצד המטופל יש צורך בהרבה סבלנות וזמן כדי להרוס את המחלה על כל חלקיה כדי להחזיר לאורגניזם את עצמאותו וכוחותיו.

כוחו של המטופל חייב להתחזק במהלך הטיפול האנטי פסורי עד להשבת הבריאות למצבה הנורמלי גם אם הטיפול נמשך זמן רב. הכוח מתעצם ללא "סמי חיזוק", והמטופל חוזר לעצמו. (לא יאמן איך רופאים אלופתיים חשבו לרפא מחלות כרוניות ע"י התשה מתמשכת בטיפולים המעוותים שלהם מבלי שיכלו לספק את הכוח שאבד).

הזמן הטוב ביותר ללקיחת התרופה האנטי פסורית הוא לא כשעה לפני השינה, להפך, מוקדם בבוקר כשהמטופל עדין בצום. התרופה ממוספרת, ( מספור האבקות נוח למטפל- כשהמטופלים רושמים את הדוח היומי שלהם, בעיקר אלה שגרים רחוק, הם רושמים קודם כל את התאריך ואת מספר האבקה שנלקחה באותו יום כך שהמטפל יכול לזהות את היום שבו נלקחה התרופה ויכול לשפוט את התקדמות התהליך בהתאם לדוח של היום הבא. אם התרופה עובדת חזק מדי יש להמיסה בכמות גדולה יותר של מים לפני שלוקחים אותה ובכמות גדולה יותר של מים אם היא עדיין משפיעה באופן חזק מדי, והמטפל צריך להורות לקחת רק חלק ממנה בכל פעם. אם המטפל מבקש לקחת את התמיסה יום אחד או שלושה ימים יש להמיס אותה בכל יום מחדש כך שכל חלק יהיה בעל רמה גבוהה יותר של פוטנציה וע"י כך הוא יתקבל ע"י הכוח הויטלי טוב יותר. אין להשתמש בתמיסה למס' ימים רב יותר מכיוון שהמים יתחילו להרקב) כך שאם רוצים שהיא תפעל בצורה חלשה יש לקחת אותה בצורה יבשה ולהמיסה על הלשון, או להמיסה בשתים שלוש טיפות מים בכף, מבלי לשתות ולאכול דבר במהלך חצי שעה עד שעה מרגע לקיחתה.

אחרי לקיחת התרופה על המטופל לשמור על שקט לפחות במשך שעה, אך מבלי ללכת לישון ( השינה מעכבת את התחלת הפעולה של התרופה ). עליו להימנע במהלך שעה זאת , כמו לכל אורך הטיפול מכל התרגשות מזיקה , אסור לו לאמץ את המחשבה מיד לאחר שלקח את המנה בכל דרך, אם ע"י קריאה, חישוב כתיבה או שיחה הדורשת מחשבה.

המנה של התרופה האנטי פסורית לא צריכה להילקח ע"י נשים זמן קצר לפני הווסת ולא בזמן הדימום. אך ניתן לתת מנה אם זה הכרחי ארבעה ימים לאחר התחלת הדימום. במקרים בהם הווסת הקדימה, מרובה מדי או נמשכה זמן רב הכרחי לתת לעיתים קרובות ביום הרביעי מנה קטנה של NUX-V בהרחה. (גלובל אחד קטן, רטוב ים דינמיזציה גבוהה). ואז, ביום הרביעי או השישי שלאחריו לתת את התרופה האנטי פסורית. אם האישה מאוד רגישה ועצבנית היא חייבת להריח גלובל כזה פעם בשבעים ושתיים שעות מיום תחילת הווסת תוך כדי הטיפול האנטי פסורי. (במצב כזה של ווסת לא ניתן לרפא את המחלות הכרוניות מבלי להשתמש ב- NUX-V שמפחית ספציפית את חוסר ההרמוניה העיצבי הנגרם מהווסת הקשה ומרגיע את הרגישות הגדולה והעצבנית המהווה מכשול בדרך לפעולה המרפאה של הרמדיס האנטי פסוריות).

ההריון על כל שלביו מציע מעט מכשולים לטיפול האנטי פסורי, טיפול זה לרוב מאוד הכרחי ושימושי במצב זה. (איך ניתן למנוע בדרך בטוחה ביותר הפלה חוזרת הנגרמת רק ע"י פסורה באמצעות טיפול אנטי פסורי לפני או במהלך ההריון? באיזו דרך בטוחה יותר יכולים מצבי הרחם השונים שיכולים להיות מסוכנים או קטלנים להשתנות מראש במהלך ההריון ? אפילו המצג הלא מתאים של הילד נגרם לעיתים קרובות מהחולי הפסורי של האם, כמו גם הידרוצפלוס ופגמים גופניים אחרים של הילד. רק הטיפול האנטי פסורי של האישה החולה לפני ההריון או במהלכו יכול להסיר מראש את חוסר היכול של האם להניק, למנוע את כאבי החזה בזמן ההנקה, את הכאב בפטמות את הנטיה לדלקות בחזה , אבצסים ודימום מהרחם בזמן הנקה). הטיפול מאוד הכרחי מכיוון שהחולי הכרוני מתפתח יותר במצב הזה. בשלב זה של האישה, שהוא טבעי הסימפטומים של הפסורה הפנימית מבטאים את עצמם בצורה כואבת יותר ( אישה שהיתה לפני ההריון חולנית מאוד, מרגישה רק במהלך כל הריון בריאות טובה ולא רגילה, במקרים אלה מהלך ההריון יכול להיות זמן טוב לשימוש בטיפול אנטי פסורי המכוון ישירות נגד הסימפטומים של המצב המזיק לפני ההריון). בגלל הרגישות הגדלה של גופה ורוחה של האם כשהיא במצב זה התרופה האנטי פסורית פועלת בצורה מוחלטת יותר במהלך ההריון.במקרים אלה המטפל מכין מנות קטנות בפוטנץ גבוה ככל האפשר והבחירה ברמדי היא הכי הומיאופתית שיש.

תינוק שיונק לעולם לא יקבל תרופה. האם או המינקת יקבלו את הרמדי במקומו, ודרך החלב שלהן הרמדי תפעל על הילד בצורה מהירה, מתונה ויעילה.

הכוח הויטלי יכול לספק הקלה למחלה הכרונית, (שנובעת מהפסורה), והאקוטית שנובעת ממנה והגורמת לסכנה מיידית לחיים. ההפרשות התכופות והשונות המתרחשות במחלות כרוניות שנגרמות מהפסורה כמו שלשול, הקאה, הזעה, מוגלה ודימום מספקים הקלה זמנית למחלה הכרונית המקורית שמאבדת עוד כוח וע"י כך מוחמרת יותר ויותר.

האלופתיה לא מרפאה את המחלות הכרוניות אלא גורמת רק להרס כללי ומהיר יותר שלהן, להקרבה גדולה יותר של הכוח ע"י השימוש במשלשלים, מקיזי דם, כוסות רוח, עלוקות, מגבירי הזעה וכו.

ההומאופת יכול באמצעות טיפול אנטי פסורי לרפא את המחלה הכרונית מבלי להשתמש באמצעים הנ"ל ולדאוג שהמטופל לא ישתמש באף אחד מהם למרות שהורגל לכך כשטופל בשיטות האלופתיות.

ההומאופת לעולם לא ירשה להוציא טיפת דם מגופו של המטופל, הוא לא זקוק לאמצעים המחלישים את הגוף והסותרים את הריפוי. רק ג'ורנימן שהוא חצי הומאופת עדיין משתמש באמצעים אלה.

רק במקרה של עצירות הנמשכת שלושה או ארבעה ימים והגורמת למצוקה גדולה למטופל ההומאופת ירשה (בתחילת הטיפול לפני שלרמדי האנטי פסורית היה זמן ליצור שיפור בנקודה זו) לעשות חוקן של מים פושרים (ללא כל תוספת), ושני במידה ולא היתה יציאה בתוך רבע שעה. לעיתים רחוקות יהיה צורך בחוקן שלישי לאחר המתנה של שלושת רבעי שעה. עזרה זו הפועלת מכנית ע"י הרחבת הרקטום אינה מזיקה גם אם חוזרים עליה לאחר שלושה או ארבעה ימים אם זה הכרחי, ורק בתחילת הטיפול שכן מבין התרופות אנטי פסוריות סולפור ולאחריו LYC יסירו בד"כ במהירות את הקושי הזה.

מטפל לא צריך להורות למטופל להוריד את בגדי הצמר התחתונים המומלצים ע"י הרופא הרגיל כמונעים התקררות, למרות שהם מהווים נטל למטופל. יש להמתין עד שיהיה שיפור נראה לעין ע"י הרמדי האנטי פסורית שתרפא את הנטיה להתקרר ועד שתגיע העונה החמה יותר.

במטופלים חלשים מאוד המטפל צריך לשנות את החולצות בתחילת הטיפול לכותנה שמשפשפת ומחממת את העור פחות, לפני שדורש מהמטופלים ללבוש פישתן.

המטפל לא יכול להרשות במהלך הטיפול להשתמש ברמדיס ביתיות מסורתיות שהיה נהוג להשתמש בהן, במוצרי בישום, בתמציות ריח, מלחי הרחה, תה, תה צמחים, מנטה, תבלינים, אניס, ליקרים, שוקולד מתובל, משחות או אבקות לשיניים מהסוג הרגיל או בכל פריט תפנוקים אחר.

אמבטיות חמות אין להרשות מכיוון שהן מפריעות לתהליך הריפוי, אך רחצה מהירה של חלקי הגוף או של כולו במים פושרים וסבון מימי משרתות את המטרה מבלי לגרום לנזק.

לחלקים משותקים וחסרי תחושה ניתן לעזור בצורה מקומית עם מים קרים (ב- 54 מעלות פרנהייט) שנלקחו ממעיינות שנובעים מההרים או מבארות. יוצקים על חלקים אלה את המים למשך דקה שתיים או שלוש או שעושים עמם אמבטיות למשך דקה עד חמש דקות באופן יומי או בתדירות גבוהה יותר בהתאם לנסיבות יחד עם הטיפול האנטי פסורי הפנימי הנכון, פעילות גופנית באויר הפתוח ודיאטה מתאימה.

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות עמודים 124-133

ככלל, התרופה האנטי פסורית במחלות כרוניות מאריכה את השפעתם יותר, ככל שהמחלה מעיקה יותר. אך גם להיפך, התרופות שבגוף בריא בעלות תקופת פעולה ארוכה פועלות זמן קצר ובמהירות במחלות חמורות שמתנהלות במהירות (לדוגמא: belladonna, sulphue, arsenic ועוד) וזמני הפעולה שלהם קצרים, ככל שהמחלה חמורה יותר. על כן על המטפל במחלות כרוניות לאפשר לתרופות האנטי פסוריות לתפקד 30, 40 ואפילו 50 יום בעצמן, כל זמן שהן ממשיכות לשפר את מצב החולי בצורה מורגשת לצופה, אפילו אם בהדרגה. במשך זמן ארוך התוצאות החיוביות ממשיכות עם הכמויות הנקובות ואת אלו אסור לחלק או לבדוק על ידי רמדי חדשה*.

 

(* החשיבות של הימנעות משתי הטעויות שנזכרו למעלה בקושי יובנו על ידי רופאים. אמיתות גדולות וטהורות אלו יוטלו בספק במשך שנים גם על ידי רב המטפלים ההומאופטיים, ועל כן לא ישתמשו בהן בשל ההשלכות התיאורטיות והמחשבות השולטות: "דרוש מאמץ גדול להאמין שדבר כה קטן, מנה כל כך קטנה של תרופה, יכולה להשפיע על הדבר האחרון בגוף האדם, בייחוד בהתמודדות עם מחלות כה עצומות ומעיקות. אך על הרופא להפסיק לחפש הגיון, אם הוא יאמין שכמויות קטנות אלו יכולות לעבוד לא רק יומיים שלושה, אך אפילו 20, 30 ו-40 ימים ואף יותר, ולגרום עד ליום האחרון של תפקודם לתוצאות חשובות, מועילות ולא מושגות בצורה אחרת". למרות זאת, תיאוריה זאת לא אמורה להיחשב אצל אלה האמורים להבין, ולא אצל אלה שאני מבקש אמונה עיוורת. אני לא דורש אמונה כלל, ולא דורש שמישהו יבין זאת. גם אני לא מבין זאת, זה מספיק שזוהי עובדה ולא שום דבר אחר. הניסיון בלבד מצהיר על כך, ואני מאמין יותר בניסיון מאשר באינטליגנציה שלי. אך מי יתבע לעצמו שלא כצדק את הכוח למדוד את הכוחות הבלתי נראים שעד עכשיו הסתתרו בחזה הפנימי של הטבע, כשהם מופיעים מהמצב הגולמי של מה שנראה כחומר מת שהופך לחדש, בצורה שעד כה לא נגלתה, כמו עשיית פוטנץ (potentisizing) על ידי כתישה וטלטלה מרובות. אך מי שלא ייתן לעצמו להשתכנע בזה, ועל כן לא יחקה את מה שאני מלמד כעת לאחר שנים רבות של התנסות וניסיון (ומה מסכן המטפל אם הוא מחכה זאת בדיוק?), מי שלא מוכן לחקות זאת בדיוק, מניח את הבעיה הגדולה של ההווה שלנו לא פתירה, הוא גם מיתיר את המחלות הכרוניות החשובות ביותר ללא מרפא, כיוון שהם נותרו לא מטופלות עד לזמן הלימוד שלי. אין לי יותר מה לומר בעניין זה. נראית בעיניי חובתי לפרסם אמיתות גדולות אלו לעולם הזקוק להן, לא מוטרד בשאלה האם אנשים יכולים לחייב עצמם לעקוב אחריהן בדיוק או לא. אם זה לא נעשה בדייקנות, אל לאף לאחד להתרברב כי חיקה אותי, או לצפות לתוצאות חיוביות.

 

האם אנו מסרבים לחקות כל פעולה עד שהכוחות הנהדרים של הטבע עליהן מבוססת התוצאה מובאים בבהירות מול עינינו והופכים מובנים אפילו לילד? האם לא יהיה זה טיפשי לסרב להכות את הניצוצות מן האבן והצור, כיוון שאנו לא יכולים להבין איזה ערך משותף קלורי יש בגופים אלו, או כיצד הם יכולים לצאת על ידי שפשוף או הכאה, כך שהחלקיקים של המתכת שמשופשפים החוצה על ידי המכה של האבן הכבדה נמסים, וכמו כדורים קטנים זוהרים גורמים לחומר הבעירה להיאחז באש? ועדיין אנו מכים בהם ליצירת אש, מבלי להבין או לתפוס את הקסם של הערך הקלורי האינסופי המסתתר במתכת הקרה, או האפשרות של הוצאתו החוצה על ידי מכה חיכוכית. שוב, יהיה זה טיפשי באותה מידה לסרב ללמוד לכתוב, כיוון שאיננו יכולים להבין כיצד אדם אחד יכול לתקשר את מחשבותיו לאחר באמצעות עט, דיו ונייר – ועדיין אנו מתקשרים את מחשבותינו לחבר במכתב בלי רצון או חשק להבין את הנס הפסיכו-פיזי הזה! למה, על כן, אנו מהססים לנצח ולרפא את האויבים המרירים של החיים של האנושות, המחלות הכרוניות, בדרך שצוינה למעלה, שאם נעקבת בדייקנות, היא הדרך הטובה ביותר האפשרית, רק בגלל שאנו לא רואים כיצד המרפא הזה משפיע?)

 

אך אם לא מאפשרים לתרופות האנטי פסוריות שנבחרו בקפידה לפעול את הזמן המלא הנחוץ להן, כשהן פועלות טוב, הטיפול כולו לא יהיה שווה כלום. רמדי אנטי פסורית נוספת שיכולה להיות מועילה ביותר, אך היא ניתנת מוקדם מדי ולפני ההפוגה בפעולה של הרמדי הנוכחית, או כמות שונה מאותה רמדי שעדיין מביאה תועלת, לא יכולה להחליף את האפקט הטוב שנהרס על ידי ההפרעה לפעולה השלמה של הרמדי הקודמת, שפעלה באופן יעיל, ושלא ניתן כמעט להחליפה.

 

זהו כלל בסיסי בטיפול במחלות כרוניות: לתת לפעולה של הרמדי, שנבחרה שנבחרה בקפידה להתאים הומאופטית למצב של המחלה שנחקר בזהירות באשר לסימפטומים, להגיע לסיום הבלתי מופרע שלה, כל זמן שהיא מקדמת את הטיפול בצורה הנראית לעין וכל זמן ששיפור ממשיך להתקדם באופן מורגש. דרך זו אוסרת על מרשם חדש, על הפרעה על ידי תרופה חדשה, ואוסרת על חזרה מיידית של אותה רמדי. לא יכול להיות דבר יותר נחשק למטפל מאשר לראות שיפור של המטופל מגיע לסופו ללא עיכובים ובצורה מורגשת. יש לא מעט מקרים, בהם ההומאופת העובד בזהירות רואה כיצד מנה אחת מהרמדי, שנבחרה להיות המושלמת מבחינה הומאופטית, גם המקרה של מחלות כרוניות קשות, ממשיכה ללא הפרעה לצמצם את החולאים במשך כמה שבועות ואף חודשים עד להחלמה דבר שלא היה ניתן לצפות אותו טוב יותר בשום דרך אחרת, ולא היה יכול להיות מטופל על ידי שימוש בכמה מינונים או בכמה תרופות. כדי להפוך את האפשרויות של תהליך זה מובנות, עלינו להניח את מה שמאד בלתי סביר, שרמדי אנטי פסורית שנבחרת בקפידה בהתאם לעקרונות ההומאופטיה, אפילו המינון הנמוך ביותר של הפוטנץ הגבוה או הגבוה ביותר, יכולה להפגין כוח ריפוי נמשך, ובסופו של דבר לרפא כנראה, רק באמצעים של זיהום מסוים עם מחלה דומה תרופתית שמשתלטת על המחלה המקורית, על ידי כוחות הטבע בעצמו, בהתאם לכך (Organon, 5, Fifth Edition) שתי מחלות שהן שונות בסוגן אך מאד דומות בהתגלמותן והאפקטים שלהן, כמו גם במחלות ובסימפטומים הנגרמים כתוצאה מהן, כשהן נפגשות באורגניזם, המחלה החזקה יותר (שהיא תמיד זו שנוצרה על ידי התרופה, &33 ibid) הורסת את החלשה (המחלה הטבעית). במקרה כזה כל תרופה חדשה או מינון חדש מאותה תרופה, תפריע לעבודת השיפור ותיצור חולאים חדשים, הפרעה שבדרך כלל לא ניתן לתקן אותה זמן רב.

 

אך אם גורמים עוינים משתנים על ידי המינון הנוכחי, למשל סימפטומים בעייתיים שאינם שייכים למחלה, ואם רוחו של החולה מדוכאת, גם אם מעט בתחילה, אך בהדרגה, המנה הבאה של אותה תרופה, שניתנת מיידית אחרי הקודמת, לא יכול שלא להפוך למזיק לחולה. אך כאשר שיפור מיידי ומפתיע של חולי מציק מופיע מיד לאחר המינון הראשון של התרופה, עולה בצורה ברורה חשש שהרמדי תפקדה רק להרגעה, ולכן לא אמורה להינתן שוב לעולם, גם לאחר התערבות של כמה רמדיס אחרות.

 

אף על פי כן ישנם מקרים שהם יוצאי דופן לכלל זה, אך אל לכל מתחיל לסכן גילוי*.

 

(* לאחרונה היה הרבה שימוש לרעה בחזרה מיידית על מינונים של אותה תרופה, כיוון שהומאופטים צעירים חשבו שזה נוח יותר לחזור, מבלי לבדוק, על תרופה שבהתחלה נמצאה מתאימה הומאופטית, ועל כן הוכחה בהתחלה כיעילה, ואפילו לחזור על כך בתדירות גבוהה בלי בדיקה, כדי לרפא במהירות גבוהה יותר.

 

עלינו להצהיר זאת פעם אחת, שהעיסוק הרפואי של late, שאפילו הומלץ בכמה ירחונים, של נתינה של כמה מנות של אותה תרופה לחולה לקחת עימו, כדי שיוכל לקחת אותה בעצמו במקרים מסוימים, בלי להתחשב בהאם חזרה זו תהיה מזיקה לו, מראה פילוסופיה רשלנית, שאינה הולמת מטפל הומאופטי, שאל לו לאפשר לקיחה של מינון נוסף של תרופה להינתן או להילקח מבלי שהשתכנע בכל מקרה באשר לתועלת).

 

יוצא הדופן היחיד המתיר חזרה מיידית על אותה תרופה הוא מינון שנבחר היטב של הרמדי המתאימה והמועילה ביותר עשה התקדמות לשיפור, אך פעולתו הפסיקה מהר מדי, כוחה תש מוקדם מדי, והריפוי לא ממשיך הלאה. זה נדיר במחלות כרוניות, אך במחלות חמורות ובמחלות כרוניות שמגיעות למצב אקוטי זה בדרך כלל המצב. רק אז, מה שצופה מתורגל יזהה – כאשר הסימפטומים המוזרים של המחלה המטופלת, לאחר 14, 10, 7 או אפילו כמה ימים, מפסיקה להצטמצם, כך שהשיפור באופן מופגן הפסיק להתקיים, מבלי הפרעות של של המוח ובלי הופעה של סימפטומים בעיתיים חדשים, כך שהתרופה הקודמת עדיין תהיה המתאימה ביותר הומאופטית, רק אז יהיה זה יעיל ואפילו הכרחי לתת מנה נוספת של אותה תרופה במינון נמוך דומה, אך ליתר בטחון ברמת פוטנץ דינמי אחרת*. כשהרמדי משתנה, הכח הויטלי של החולה יהיה מושפע יותר בקלות על ידי אותה תרופה, כדי להשפיע כל מה שמצופה מהתרופה הזו ומחולי זה.

 

ואביא דוגמא: התפרצות טוריה של גירוד שייכת למחלות בהן ניתן הכי מהר לחזור על כמות

 

(sulphur), ואשר מאפשרת זאת ביתר תדירות, במהרה לאחר שהזיהום של הגירוד מגיע לטיפול, כאשר הוא ניגש לטבע של ההפרעה החמורה, ודורש את הרמדיס שלה במינונים תכופים יותר מאשר אם היא קיימת על העור במשך כמה זמן. חזרה זו מאושרת רק כאשר המנה הקודמת סיימה את פעולתה ברובה (אחרי 6,8,10 ימים), והמנה צריכה להיות נמוכה באותה מידה ולהינתן בפוטנץ שונה. אף על פי כן, במקרה כזה יועיל, כתשובה לשינוי קל בסימפטומים, להפריד בין מנות של sulphur טהור לבין מנה קטנה של Hepar sulphuris calcareum. אלו גם צריכים להינתן בפוטנצים שונים, אם כמה מנות דרושות מזמן לזמן. לעיתים קרובות, בהתאם לנסיבות, מנה של of Nux vomica או של mercury (x** יכולה להינתן ביניהם.

 

(* אם היא ניתנה בתחילה בפוטנץ 30 היא תינתן עכשיו אולי ב-18, ואם חזרה תימצא יעילה ונחוצה שוב, ניתן לתת אותה בפוטנץ 24. אחר כך אולי גם בפוטנץ 12 או 6 וכו' אם המחלה הכרונית נהיית בעלת מאפיינים חמורים. מנה של התרופה יכולה להיות מנוטרלת ומושמדת על ידי טעות חמורה באורח החיים של החולה, כאשר מנה של התרופה המועילה הקודמת ניתנת שוב עם השינויים שצוינו למעלה).

 

(המקרים שהמטפל בטוח באשר לתרופה ההמאופטית בה יש להשתמש, המינון המדולל הראשון יכול גם להידלל ב-4 אונקיות מים על ידי ערבוב, ושליש יכול להילקח מיד, והשליש השני והשלישי בימים הבאים, אך יש לערבב שוב בכל פעם להגביר את הפוטנץ ולשנות אותו. כך הרמדי מרחיבה את השפעתה על האורגניזם ונחפזת לשחזר עצמה אצל חולים חסונים ולא רגישים).

 

(** חולה הגירוד בזמן טיפול כזה חייב להימנע מכל טיפול חיצוני, אפילו אם נראה לא מזיק, למשל רחצה בסבון שחור, אין צורך להדגיש).

 

אם אני צופה sulphur, Hepar sulphuris ובמקרים מסויימים Sepia, התרופות האנטי פסוריות האחרות יכולות לעיתים רחוקות להיות יעילות אם ניתנות במנות חוזרות מיידית. אכן זה בקושי נחוץ במחלות כרוניות, כיוון שיש לנו אספקה נרחבת של רמדיס אנטי פסוריות לשירותינו, כך שברגע שהרמדי שנבחרה סיימה את פעולתה, ושינוי בסימפטומים או שינוי בתדמית הכללית של המחלה מופיע, רמדי אנטי פסורית אחרת המותאמת לשינוי שהתרחש יכולה להיבחר לשם סיכוי גדול יותר לזרז את הסיכוי להירפא, אם אנו לוקחים כעת את הסיכון של נתינת הרמדי הקודמת שכעת לא מתאימה יותר. אף על פי כן במקרים מעיקים ומסובכים במיוחד, שהם בדרך כלל כאלו שעברו טיפול לא נכון בתרופות אלופטיות, זה בדרך כלל נחוץ לתת שוב מעת לעת בזמן הטיפול מנה של sulphur או של hepar (בהתאם לתסמינים), אפילו לחולה שסומם בעבר בכמות גדולה של תרופות אלופטיות של sulphur ובאמבטיות גפרית, אך זאת רק לאחר מנה קודמת של Mercury (x).

 

כמו שבדרך כלל המקרה במחלות כרוניות, מבחר של רמדיס אנטי פסוריות נחוצות, ככל שהשינוי ביניהן תכוף יותר זהו סימן שהמטפל לא בחר אחת או את השניה בצורה מתאימה הומאופטית, ולא חקר נכונה את התסמינים המובילים של המקרה לפני שרשם את הרמדי החדשה. זוהי טעות נפוצה אליה נופל המטפל ההומאופטי במקרים דחופים של מחלות כרוניות, אך לעיתים רחוקות המחלות חמורות עקב היסוס יתר, בייחוד כשהחולה הוא אדם יקר לליבו. אני לא יכול להזהיר בדחיפות רבה יותר מפני טעות זו.

 

אז החולה באופן טבעי מובא למצב כה מציק, שכמו שאנו אומרים, אף תרופה לא עובדת או מראה השפעה*, כך שכח ההשפעה אצל החולה בסכנת התפרצות או התפוגגות במנה הבאה של תרופה. במקרה כזה שום תועלת נוספת תתקבל מהתרופות, אך יכול להיות בשימוש מהלומה מסמרית

 

(mesmeric) מרגיעה בחלק העליון של הראש (עליו צריכות שתי הידיים לנוח למשך כדקה) ובאיטיות במורד הגוף, עובר בגרון, כתפיים, ידיים, ברכיים ורגליים למטה עד לרגליים ולאצבעות הרגליים. יש לחזור על פעולה זו אם דרוש.

 

מנה של תרופה הומאופטית יכולה גם לעבור שינוי ולהתרכך על ידי הרחה של החולה של כדור קטן מרוכך ברמדי הנבחרת בפוטנץ גבוה, מוחזקת בבקבוקון שפתחו מוצמד לנחיר החולה, שמריח רק לרגע שאיפה קלה ממנה. על ידי שאיפה כזו של הכוחות של כל תרופה בפוטנץ ינתנו לחולנ בכל דרגה של חוזק. כדור אחד או יותר כאלו, ואפילו כאלה בגודל גדול יותר יכולים להיות בבקבוקון ההרחה, ועל ידי הוראה לחולה לקחת שאיפות ארוכות וחזקות יותר, המינון יכול לגדול פי מאה בהשוואה למה הקטנה שתוארה למעלה. זמן הפעולה של תרופה בפוטנץ שנלקחה על ידי שאיפה ופוזרה על פני שטח כה גדול (של הנחיריים ושל הריאות) הוא רחב כמו זה של מנה קטנה מסיבית שנלקחה דרך הפה והלוע.

 

(*מנה בפוטנץ הומאופטי הנכשלת להשפיע על הטיפול שהתבצע בזהירות, הדבר הוא בלתי אפשרי. מעולם לא חוויתי זאת).

 

(אפילו אנשים שנולדו ללא חוש ריח או שאיבדו אותו בעקבות מחלה יכולים לצפות לעזרה שווה על ידי נשימה של האדים הבלתי נתפסים (שיוצאים מן התרופה ומוכלים בבקבוקון) דרך נחיר אחד או השני, בדיוק כמו אלו שניחנו בחוש ריח. מכאן נגזר שהעצבים המכילים רק את חוש המגע מקבלים את הרושם היעיל לבריאות ומשדרים אותו בלי אכזבה לכל המערכת העצבית).

 

כדורים כאלו הנשמרות בבקבוק פקוק שומרים על כוחם הרפואי כמעט ללא שינוי, גם אם הבקבוקון נפתח מספר פעמים בהרבה שנים למטרת שאיפה, זאת אם הבקבוקון נשמר מאור שמש ומחום. לשיטה זו המאפשרת לחולה טיפול על ידי הרחת רמדי מדוללת יתרונות רבים במכלול התקלות המפריעות וחוסמות טיפול במחלות כרוניות. סם הנגד להסיר הפרעות אלו מהר ככל האפשר שכדאי שהחולה יקבל בחוזק גבוה או נמוך דרך שאיפה, שעובד במהירות הכי גבוהה על העצבים ועל כן מספק את העזרה המהירה ביותר, בה ההמשך של הטיפול במחלה הכרונית הכי פחות מתעכב. כאשר התקלה נסתרת במהירות, התרופה האנטי פסורית, לפני שנלקחת בתדירות גבוהה, ממשיכה את הפעולה שהופסקה לזמן מה. אך המנה של התרופה הנשאפת צריכה להיות מוקצית להפרעה האימתנית שהאפקט שלה מספיק כדי לחסל את החסרונות העולים מההפרעה, מבלי להגיע עמוק יותר או להמשיך את פעולתה יותר.

 

אם מטפל הומאופטי, מצפוני במקרה הלא נכון, שואל כיצד עליו לנהוג בימים שאחרי ניתנת מנה, כדי לוודא את המשך פעולתה ללא הפרעה בזמן הארוך שצויין, וכך לספק מבלי לפגוע בו את החולה שכל יום שואל על התרופה שלו*. אני עונה בשתי מילים שיש לתת כל יום בזמן שהורגל ללקיחת תרופה מנה של סוכר חלב, שלוש גרגירים, שיסומנו כרגיל במספרים עוקבים. אני מעיר כאן כי שאני מגדיר את סוכר החלב שבה לידי שימוש כאן כמתנת אלוהים יקרת ערך.

 

(* אף מנהג ישן בקרב אנשים, אפילו אם הוא מזיק ביותר, יכול להשתנות בפתאומיות. כך גם על המטפל ההומאופטי לא להימנע מלתת לחולה כרוני חדש לקחת לפחות אבקה אחת ביום. ההבדל בין זה לבין מינון גבוה של תרופות אלופטיות הוא עדיין גדול מאד. לקיחה יומית זו של אבקה, ומעקב אחר המספרים, תהיה יתרון גדול לחולה שבדרך כלל מרגיש מאויים על ידי אמנות הרפואה, אם הוא לא יודע אם יש מנה של תרופה באבקה, או באיזה מהם היא ישנה. אם הוא יודע זאת שהמנה של היום מכילה את התרופה שלה הוא מצפה כל כך, רצונו יבוא בעוכריו, והוא ידמיין שהוא מרגיש תחושות ושינויים בגופו שלא קיימים. הוא יבחין בסימפטומים דמיוניים ויחיה באי שקט. אך אם הוא לוקח מנה כל יום, ולא מבחין באופן יומי בתקיפה אלימה על בריאות, הוא נהיה יותר רגוע במזגו (שנלמד על ידי נסיון), לא מצפה לתסמיני חולי, ואז ישים לב בשקט לשינויים במצבו שאכן קיימים, וידווח את האמת למטפל. בהקשר זה עדיף שהוא ייקח את האבקה על בסיס יומיומי, מבלי לדעת אם יש תרופה בכולה או בחלק ממנה, כך הוא לא יצפה ליותר מהתרופה של היום בהשוואה לזו של אתמול או של היום שלפני)

 

(חולים כרוניים שבוטחים ביושר והיכולת של המטפל שלהם ישמחו, בלי מחשבות מיותרות, לקבל מנה של סוכר חלב כל יומיים, ארבעה או שבעה ימים, בהתאם למזג האישי, ואף על פי כן ישמרו על בטחון שהוא הגיוני ומוצדק).

 

(** היו כמה פוריסטים חרדים, שפחדו שאפילו המנה הטהורה של סוכר חלב, כמו שהיא או אחרי טחינה ארוכה, יכולה להיות בעלת השפעות רפואיות. אך זהו פחד עקר ולא מושרש, כפי שהוכחתי בניסויים מדוייקים. אנו יכולים להשתמש בסוכר חלב גולמי טהור כמאכל, ולהשתמש בכמויות מכובדות שלו, בלי כל שינוי בבריאות, וכך גם הסוכר הטחון. אך להרוס באותו זמן את הפחד שבא לידי ביטוי אצל היפוכונדרים, שעל ידי כתישה ממושכת של סוכר חלב לבד, או כפוטנץ לתרופות, משהו יכול לרדת מטיח הפורצלן (silica) שעל ידי דילול באמצעות אותה כתישה יהפוך ל Silicea (1) פעילה. לקחתי קערת כתישה שהציפוי שלה השתפשף, עם עלי פורצלן חדש, ולקחתי 100 גרגרים של סוכר חלב, מחולקים לקבוצות של 33 גרגרים, שנכתשו 18 פעם שש דקות כל פעם וקורצפו 4 דקות בעזרת מרית פורצלן, כדי ליצור בכל פעם כתישה של שלוש שעות של חוזק רפואי של סוכר החלב או של ה silica או של שניהם. אך השינויים שערכתי נותרו דומים ולא רפואיים כמו החומר הגולמי, סוכר החלב המזין. כך שכנעתי עצמי על ידי ניסויים שערכתי על אנשים רגישים מאד).

 

אל לנו להחמיא לעצמנו שהתרופה האנטי פסורית שניתנה נבחרה בקפידה, או שהיא תקדם את ריפוי המחלה הכרונית, אם היא הורסת במהירות ובשלמות, כאילו במגע קסם, את הסימפטומים הבעיתים ביותר, כאב ישן עצום ונמשך, ספזמות נוזליות תוססות וכו' כך שמיד לאחר לקיחת התרופה הרופא מדמיין עצמו יותר חופשי מהסבל כאילו הוא כבר נרפא, והוא בגן עדן. האפקט המטעה הזה מראה שהתרופה עובדת בצורה אננטיאופטית באפקט של ההיפך והרגעה, ושבימים הקרובים אנו יכולים לצפות מהרמדי הזה אגרווציה של המחלה המקורית. ברגע ששיפור מטעה זה הופך תוך כמה ימים לאגרוציה זה הזמן לתת את סם הנגד לתרופה זו או כשלא ניתן לתת אותו תרופה שמתאימה יותר הומאופטית. לעיתים רחוקות מאד רמדי אננטיאופטית כזו תועיל בעתיד. אם התרופה שהיא אנטיפטית מיד בהתחלה, שנראתה כמקלה, הופכת לפעולה ההפוכה, זה אפשרי שכאשר האגרווציה ממנה זו תתרחש, מנה שניה מאותה רמדי תפיק את ההיפך, ותביא לשיפור קבוע כפי שחזיתי ב ignatia.

 

במקרים כאלו אנו יכולים להשתמש בהצלחה, לחולאים שיופיעו לאחר כמה ימים מרמדי אנטיפטית כזו, אחת מהתרופות שנותרו במלאי הנחשב ב Materia Medica Pura, ב der homoeopathischen Heilkunst או ב Annalen. זה יכול להתבצע לכמה ימים עד שמחלת הפסורה חוזרת לשיגרה הרגילה שלה, ואז תרופה אנטיפסורית שנבחרה הומאופטית תינתן להמשך ריפוי.

 

בין התופעות שמפריעות לטיפול רק בצורה זמנית אני מונה: עומס יתר על הבטן (ניתן לתת רמדי של רעב, כמו לאכול רק מרק צח במקום ארוחה, או מעט קפה), הפרעה של הבטן מבשר שמן בייחוד מאכילת חזיר (ריפוי על ידי צום ו pulsatilla), הפרעה בבטן שגורמת ליציאה מהקיבה לאחר אכילה ובעיקר בחילה ונטייה להקיא (על ידי פוטנץ גבוה של antimonium crudum), קור בבטן על ידי אכילת פירות (על ידי הרחה של arsenicum), הפרעות מליקרים אלכוהוליים (nux vomica), הפרעה בקיבה של חום קיבתי, קרירות וקור (bryonia alba), פחד (כשהתרופה יכולה להינתן מיד, ובייחוד כאשר הפחד גורם לביישנות, על ידי מיץ פרג (אופיום), אך אם עזרה יכולה להינתן רק מאוחר יותר, או כאשר רוגז מצטרף לביישנות על יד aconite, אך אם עצבות נגרמת על ידי הפחד זרעי ignatia), רוגז הגורם לכעס, אלימות, חום, גירוי על ידי קמומיל (אך אם חוץ מרוגז יש גם קירור וקור של הגוף על ידי bryonia), רוגז עם התמרמרות והשפלה פנימית גדולה (על ידי colocynthis), אהבה לא מוצלחת עם אבל (על ידי ignatia), אהבה לא שמחה עם קנאה (על ידי hyoscyamus), שפעת רצינית (הישארות בבית או במיטה) על ידי nux vomica, כשמתעורר שלשול על ידי dulcamara, או אם מופיעים כאבים על ידי coffea cruda, או אם מופיע חום על ידי aconite, חום המלווה בהתקפי חנק (על ידי ipecacuanha), קור מלווה בכאבים ואובדן שינה (על ידי coffea cruda), חום שהופך ל coryza ואובדן חוש ריח וטעם (על ידי pulsatilla), עומס יתר או נקע (לפעמים על ידי arnica, אך יותר בטוח על ידי rhus toxicodendron), חבלות ופצעים הנגרמים על ידי עצמים קהים (על ידי arnica) צריבה של העור (על ידי קומפרסים של מים מעורבים עם דילול של arsenicum בפוטנץ גבוה, או מריחה לא מופסקת במשך שעות של אלכוהול מחומם על ידי מים חמים מאד), חולשה מאיבוד נוזלים ודם (על ידי china), געגוע הביתה ואדמומיות בלחיים (על ידי capsicum).

 

אך בזמן הטיפול במחלות כרוניות על ידי רמדיס אנטי פסוריות אנו זקוקים למלאי נוסף של תרופות במקרים של מחלות מדבקות או מחלות ביניים (morbi intercurrentes), וכך לא רק להפריע לטיפול באופן זמני, אלא להפריע לזמן רב יותר. כאן יש להשתמש בתרופות ההומאופטיות האחרות, לא אכנס אליהן כעת רק אומר שהטיפול האנטי פסורי יהיה צריך להיפסק לגמרי לזמן מה כל זמן שהמחלה המדבקת שגם פגעה בחולה (הכרוני) שלנו ממשיכה, אפילו אם המקרה הגרוע יאבדו כמה שבועות. כאן גם, אם המחלה לא חמורה מדי, השיטה שצוינה למעלה של לקיחת התרופה על ידי הרחה של כדור מדולל בדרך כלל מספיקה, והריפוי של המחלה החמורה יתקצר בצורה משמעותית.

 

המטפל ההומאופטי האינטליגנטי ישיב לב במהרה לזמן בו הרמדיס סיימו את ריפוי מחלות הביניים המדבקות* והנתיב המוזר של המחלה הכרונית (פסורית) ממשיך.

 

(* בדרך כלל מחלות ביניים מדבקות אלו מופיעות בצורה של חום (אם הן לא המיאזמות הקבועות, בעבועות רוח, חצבת, דיזנטריה, שעלת, וכו'). ישנן קדחות מסוגים שונים, חום גבוה המשכי, או חום חלש קצר, או חום תקופתי. חום תקופתי יופיע כמעט כל שנה כל פעם בצורה אחרת. מכיוון שלמדתי לרפא מחלות כרוניות על ידי השמדה הומאופטית של המקור הפסורי, מצאתי שמחום התקופתי המדבק הנוכחי כמעט כל שנה שונה באופיו ובסימפטומים שלו, והוא מצריך כמעט כל שנה תרופה אחרת לריפוי הספציפי שלו. שנה אחת הוא מצריך arsenicu,, בשנה אחרת belladonna, באחרת antimonium crudum, או spigelia, aconite עם ipecacuanha, או לחילופין nux vomica, sal ammoniacum, natrum muriaticum, opium, cina לבד או בשינוי עם capsicum או capsicum לבדו, menyanthes trifoliata, calcarea carbonica, pulsatilla, אחד משני ה carbos, arnica לבד או בשילוב עם ipecacuanha ואיתם הן נרפאו כעבור כמה ימים. לא הייתי מקבל אף אחת מהתרופות הלא אנטי פסוריות, אם הן הומאופטיות לסימפטומים המורכבים כולם של החום המתגבר, בהתקפתו כמו גם ב apyrexia (ראה von Boenninghausen, Versuch e. hom. Therapie d. Wechselfiebers, 1833, Muenster), אך ברב המקרים אקבל cinchona, כיוון שהוא יכול לדכא רק בכמויות גדולות ובמצב מרוכז (כ quinine), ואז הוא הופך ל cachexy of quinine , שהיא קשה לריפוי (china מתאימה רק לחום מקומי (אנדמי) באיזורים ביצתיים וגם אז ניתן לרפא רק עם הקשר לרמדיס אנטי פסוריות). אפילו בהתחלה של הטיפול בחום תקופתי מדבק המטפל ההומאופטי יהיה בטוח על ידי נתינה בכל פעם מנה מדוללת של sulphur או במקרים מתאימים hepar sulphuris בכדור קטן או על ידי הרחה, המתנה להשפעה במשך כמה ימים, עד שהשיפור הנובע ממנו מפסיק, ורק אז הוא יתן שמנה או שתיים מדולות את התרופה הלא אנטי פסורית שנמצאה מתאימה הומאופטית למגיפה של השנה. מנות אלו צריכות להינתן רק בסופה של התקפה. אצל כל החולים בחום תקופתי, פסורה מעורבת בכל מגיפה, לכן מנה מדוללת של sulphur או hepar sulphuris נחוצה בתחילת כל טיפול של מגיפה של חום תקופתי, וגורמת לטיפול בחולה להיות בטוח וקל יותר).

 

הסימפטומים של המחלה הכרונית המקורית תמיד ימצאו שונים לאחר ריפוי של מחלת ביניים מדבקת. חלק נוסף בגוף ימצא סובל, והומאופט יבחר את הרמדי האנטי פסורית בהתאם לטוטאליות של הסימפטומים הנותרים, ולא ייתן את הרמדי שהתכוון לתת לפני שמחלת הביניים הופיעה.

 

כאשר המטפל נקרא לטפל במחלה כזאת אצל חולה שלא הוגדר כחולה כרוני הוא ימצא בדרך כלל, בייחוד אם החום היה גבוה מאד, שאחרי התגברות עליה ברמדיס שהתאימו ספציפית הומאופטית לחולים אחרים מסוג זה, חזרה לבריאות שלמה לא ממשיכה, גם עם דיאטה ותנאי חיים טובים, אך מקרים מסוג אחר יופיעו (בדרך כלל נקראים כאבים-אחרי או מחלות משניות) ואלו יצרו אגרווציה ויאיימו להפוך לכרוניים. כאן המטפל ההומאופטי יאלץ כמעט תמיד להיפגש עם הפסורה, שהתפתחה למחלה כרונית, וזאת תצטרך להירפא בהתאם ליסודות שהנחנו כאן.

 

הקודם הבא

המחלות הכרוניות עמודים 113-123

המחלות הכרוניות (המספור הוא ע"פ הספר ואלו העמודים התואמים מהאינטרנט113-123)

ע"מ 194

בהרבה מקרים גירוי תכוף של הפסורה הרדומה יכול להפוך למחלה כרונית

אלו יכולים להיגרם ע"י צער ורוגז.

 

צער ורוגז כאשר אינם מטופלים, מגבירים במהרה אפילו את הסימנים הקטנים ביותר של הפסורה הרדומה לסימפטומים יותר חריפים וע"י כך מתפתחים להתפרצות של סבל כרוני דמיוני שהוא יותר ודאי ויותר תכוף מכל המחלות שהשפיעות על התפעול של הגוף האנושי בתקופת חיים ממוצעת אחת, כששני האמצעים האלה בבטחה ובתכיפות מגדילים מחלות שקימות כבר.

 

כשמטפל טוב יהיה מסופק שהוא מצליח להחיות ולשמור את מוחו של המטופל משעמום ועייפות, במטרה לקדם את תהליך הריפוי שלא יהיה מוכבד מכאלה הפרעות (צער ורוגז), במקרה כזה ירגיש יותר מתמיד את החובה המוטלת עליו לעשות את כל שביכולתו, בהשפעה על המטופל ועל הקרובים הסובבים אותו במטרה להקל עליו בצער ורוגז.

 

זה יהיה וחייב להיות יעודו הראשי, דאגתו ואהבתו הידידותית של המטפל.

 

ע"מ 195

אבל אם הקשר (ההתייחסות) של המטופל לא יכול להשתנות, אין מספיק כבוד, אין לו מספיק פילוסופיה, דת ושליטה עצמית לשאת בסבלנות וביישוב דעת את כל הסבל והמכאוב שאי-אפשר להאשים אותו בהם, ושאין ביכולתו לשנות,

אם הצער והרוגז ממשיכים להביס אותו ואין ביכולתו של המטפל להשפיע בהסרה לאורך זמן של הגורמים המפריעים הללו של החיים,

אז עדיף לו לוותר על המטופל ולהשאיר את המטופל לגורלו.

 

גם המטפלים הטובים ביותר והכי בקיאים בידיעת הרמדיז היעילות ביותר

והמותאמות ביותר למחלה הגופנית לא ישיגו דבר, עם חולים כרוניים שנחשפים לצער ורוגז מתמשכים, החיוניות מושמדת ע"י התקפות מתמשכות על הmind- .

 

(נותן דוגמא) התמשכות הקיום של בניין מגורים טוב הוא מטופש כאשר חותרים תחת היסודות באופן יומ-יומי, אפילו בהדרגה.

די קרוב לחשוך מרפא, הם המחלות הכרוניות במיוחד אצל אנשים עשירים אשר במשך שנים חוץ משימוש באמבטיות מינרליות עברו דרך הידיים של כמה או הרבה רופאים אלופטים,

 

ע"מ 196

אשר ניסו עליהם אחד אחרי השני. את כל צורות הריפוי המודרניות.

ע"י כל הרמדיז שמתרברבים בהם באנגליה, צרפת וגרמניה שכולם מעורבבות, וע"י כל כך הרבה מטפלים לא מתאימים שפוגעים בצורה אלימה ע"י החזרה התכופה שלהם במנות גדולות.

 

הפסורה שתמיד נמצאת שם, אפילו אם לא מלווה בסיפליס נעשית כל שנה פחות ברת ריפוי

ואחרי כל ההתקפות התרופתיות חסרות ההיגיון על הגוף במשך מספר שנים היא הופכת כמעט בלתי ניתנת לריפוי,

 

אי- אפשר לקבוע את זה בוודאות מפני שהדברים האלה קורים באפילה אבל החולי מהמנות הגדולות והלא הומאופתיות הוסיף כפי שאפשר לחשוד מחלות חדשות למחלה המקורית, מחלות שקשורות לכמות, לגודל ולחזרה על המנות, עכשיו הפכו למתמידות וכרוניות,

 

או האם דרך השימוש הרע בהם גרמו לשיבוש של המערכות השונות של הגוף, מגוון מחלות מפלצתיות שהותכו אחת לתוך השניה אשר לא ניתנות לצפייה באופן מדעי כמחלה טבעית אחת.

 

בקצרה צורות רבות אלה של חוסר הרמוניה וסטיות של חלקים ושל כוחות כה הכרחיים לחיים מייצגים את התוהו ובוהו של מחלות, שהמטפל ההומאופת לא יוכל להכריז עליהם שניתנות בקלות לריפוי,

ע"י טיפולים כאלה שלא מטפלים במחלה המקורית גורמים להתשה ומחלישים ומחמירים את הפסורה,

הם לא רק יוצרים תהליך של זירוז פנימי אלא מחלות מלאכותיות ומאיימות חדשות נוצרות ע"י תרופות אלופטיות מטעות.

 

ע"מ 197

כך שהכח החיוני שמותקף ע"י 2 הצדדים לעיתים קרובות לא יכול להתחמק,

אם במקרים מהסוג הזה ההשלכה העגומה של שיטות הריפוי הישנות היו הפרעות דינמיות בלבד, הם היו בבטחה נעלמים מעצמם כשהטיפול היה מופסק, או שהיו חייבות לפחות להעלם באופן אפקטיבי דרך טיפול בתרופות הומאופתיות,

אבל זה לא כך המקרה, הם לא נכנעות

 

קרוב לוודאי שע"י ההתקפות הלא ישירות האלה שחוזרות ונשנות על הסיב הנרגז והרגיש, ע"י תרופות לא מחוכמות, במחלות חזקות, שניתנות במנות גדולות שחוזרות בתכיפות, הכח החיוני מוכרח להילחם ולהתאמץ, או לשנות באופן דינמי את האיברים הפנימיים הרגישים האלה שהותקפו באופן כה חסר רחמים או לבנות אותם באופן חומרי כדי להפוך אותם ל- unassailable (מוגן?) להתקפות כאלה אלימות, ובכך להגן על האורגניזם מהרס כללי.

 

הכח הזה שבאופן אינסטקטיבי משמר חיים (דוגמא) כמו שבאופן יעיל מגן על העור העדין אשר בכפות הידיים באמצעות שכבה קשיחה של עור קשה, אצל אנשים אצלם העור נחשף באופן תדיר לפציעות במהלך עבודה קשה, בכל מקום בו העור נפצע ע"י חומרים שורטים או מאכלים.

 

אז גם בטיפול האלופטי הארוך והממושך אשר אין בו את יכולת הריפוי הממשית לגבי המחלה, (ובלי עזרה הומאופטית ישירה לחלקים ולתהליכים

 

ע"מ 198

שנוגעים למחלה הכרונית) אבל באופן פנימי תוקף חלקים עדינים של הגוף, במקרים כאלה הכח החיוני במטרה להגן על הכל מחורבן, משנה בדינמיות ובצורה אורגנית והופך את האיברים העדינים האלה ללא פעילים ומשק אותם, או מקהה את הרגישות שלהם או שהופך אותם להיות קשיחים.

מצד אחד, הסיב הכי עדין, באופן לא נורמאלי הופך להיות עבה וקשה יותר

 

וככל שנמרצת התכלות הסיבים או שהם מושמדים לגמרי, כך מתעורר באופן מלאכותי הופעת אורגניזם, מעוות צורה ומנוון, כשבבדיקה ה- post-mortem ? אשר בערמומיות משויכים לממאירות של המחלה המקורית, מצב פנימי כזה לא קורה בשכיחות גבוהה ובהרבה מקרים בלתי ניתנים לריפוי.

 

רק במקום שיש מספיק כח חיוני בגוף, ע"מ לא לקרוס לגמרי מפאת הגיל (אבל האם תחת המשטר האלופטי הכח לא מבוזבז?) ע"י נסיבות חיצוניות תומכות, הכח החיוני מוזן בדינמיות מהמחלה המקורית ע"י הטיפול ההומאופתי הזהיר כאשר נעשה ע"י המטפל בעל הנסיון וע"י כך יכול להרגיעו בהדרגה, ובהדרגה לספוג ולהפוך את הופעת הצורות המשניות שהוכרחו ללבוש צורה,

 

שינוי צורה כזה, הוא בכל אופן אפשרי רק לכח חיוני אנרגטי עדין, שבחלקים גדולים שוחרר מהפסורה שלו,

כך בכל אופן, תחת נסיבות חיצוניות מועדפות ולאחר שעבר זמן מסוים, ובדרך לא מושלמת, יוצאת דופן, הכח החיוני מצליח במאמץ הכאילו יצירתי.

הנסיון מוכיח שככל שהאלופט, ככל שהמרפא משקיע במחלות כרוניות בקנאות את כח יצירתו ההורס, כך הוא הורס את חיי הבריאות והפציינטים שלו.

 

ע"מ 199

כיצד יכולה השחיתות המוצגת לחולה בדרך זו לעיתים קרובות למשך שנים, להפוך בזמן קצר לבריאות אפילו ע"י שיטת הריפוי הטובה ביותר,

 

שלעולם לא ניתן לו הכח להשפיע על פגמים אורגנים באופן ישיר?

 

המטפל צריך לפגוש במקרים אלה מחלה שהיא לא פסורית טבעית ופשוטה לכן, הוא יכול להבטיח שיפור רק לאחר תקופת זמן ארוכה, אך לעולם לא חזרה מלאה לבריאות, גם אם הכח הויטלי לא נשחק לגמרי, כאשר זה המקרה, הוא יחוש מחוייב לחדול מהטיפול גם במבט ראשון.

 

ראשית המחלות הכרוניות התרופתיות הרבות שפסחו על המצב הבריאותי המתנדנד חייבות בהדרגה להיות מוסרות (כנראה ע"י שהות ממושכת של חודשים מחוץ לעיר כמעט ללא תרופה) או שהם צריכים לצאת מעצמם ע"י הפעילות של הכח הויטלי, כאשר הטיפול האנטי פסורי התחיל במידה מסויימת, עם אורך חיים משופר ודיאטה מאוזנת.

 

כי מי יכול למצוא רמדיז לכל התחלואים המלאכותיים שנגרמו ע"י מסה מבולבלת של תרופות חזקות ולא מתאימות?

 

הכח הויטלי חייב קודם כל לספוג ולתקן את מה שעוות, לפני שהמרפא האמיתי יוכל שוב לראות לפניו בבוא הזמן, מחלה ברורה דומה לזו המקומית, ואז הוא יוכל להביס את המחלה.

 

ע"מ 200

מסכן ההומאופת הצעיר שצריך למצוא את תהילתו בריפוי של מחלות אלה של אנשים עמידים שע"י מסה של תרופות אלופטיות מחלותיהן הידרדרו למשהו מפלצתי! עם כל האכפתיות שלו הוא יגמור בכישלון!

 

מכשול גדול נוסף לריפוי של מחלות כרוניות מתקדמות נמצא לעיתים קרובות וחולשה שאליה נופלים נערים שפונקו ע"י הורים עשירים, שנסחפו

ע"י השפע שלהם וע"י מופקרות ופותו ע"י חברה זדונית ע"י תשוקות הרסניות ומעשי זוועה ע"י שימוש יתר באינסטינקט המיני, הימורים, וכו'.

 

ללא הערכה מינימלית לחיים ולמצפון, האורגניזמים שבמקור הם חסונים, מוחלשים כך שנותר רק מראה חיצוני של אנושיות, ונוסף על כך הם נהרסים ע"י הטיפולים המושחתים, המעוותים של מחלות המין שלהם, כך שהפסורה, שלעיתים קרובות מסתתרת או עורבת בתוך, גדלה למחלה כרונית מעוררת רחמים ביותר, שאפילו אם המוסר של החולה השתפר על חשבון החרטה, ושארית הקטנה של הכח הויטלי השחוק שלהם, יצליח לקבל הקלה אנטי פסורית רק עם קשיים רבים.

 

מקרים כאלו צריכים להיחשב ע"י ההומאופתים כניתנים לריפוי רק בזהירות רבה ובהסתייגות.

 

ע"מ 201

לעיתים נראה בעיקר עם השכבה הנמוכה מכשול להבראה שנמצא במקור

המחלה עצמה כאשר הפסורה, לאחר הדבקות חוזרות ודיכויים חיצוניים חוזרים של ההתפרצויות העוריות, התפתחה בהדרגה מהמצב הפנימי שלה למחלה חולנית כרונית חמורה.

 

ריפוי יהיה יעיל בהחלט במקרים אלו אם המכשולים (המוזכרים לעיל-משחות) לא ימנעו, ע"י שימוש נבון ברמדיז אנטי פסוריות, אך רק עם סבלנות רבה וזמן רב, ורק עם חולים שהם לא מבוגרים מדי או לא מוחלשים מדי.

 

אך במקרים קשים אלו גם הסידור החכם של הטבע משמש כעזרה למאמצינו אם רק נעשה שימוש טוב של המומנט.

 

הנסיון מראה שבמקרה של גרד שעולה מהדבקה חדשה, גם כאשר מספר הדבקות קדמו ודיכויים של ההתפרצויות העוריות, הפסורה התקדמה לכיוון מחלות כרוניות מסוגים רבים, הגרד שהתפרץ לאחרונה, אם רק נותר כצורתו הפרמיטיבית בלא הפרעה על העור, יכול להירפא בקלות

 

ע"מ 202

כמעט כמו אם היה הראשון והיחידי, בדר"כ ע"י מנה אחת או כמה בודדות בלבד של תרופה אנטי פסורית מתאימה, ע"י כזה רפוי כל הפסורה של כל ההידבקויות שקדמו ביחד עם הסימפטומים הכרוניים שפרצו, נרפית.

 

מכל מקום לא מומלץ לגרום במכוון להדבקה חדשה, מלאכותית עם גרד ,

 

גם אם המטופל לא מרגיש התנגדות לכך (כך הוא המקרה בדר"כ) מחמת ריפוי קל יותר במקרה זה של פסורה ישנה שחודשה מספר פעמים., מכיוון שבמחלות כרוניות חמורות שאינן מחלות מין ולכן ממקור פסורי, כמו למשל התמגלות של הריאות, שיתוק חלק זה או אחר של הגוף, וכו', מיאזמת הגרד לעיתים רחוקות משאירה את אחיזתה, וככל שמראה הניסיון, היא נצמדת פחות כאשר נגרמת ע"י הדבקה מלאכותית מאשר עם מקורה מהדבקה מקרית ולא מכוונת.

 

נותר לי מעט לומר למטפל ההומאופת המשכיל באשר לכיצד עליו לפעול בריפוי של מחלות כרוניות. מלבד לכוונו לרמדיס האנטי פסוריות הנוספות לעבודה זו, נותר להוסיף רק כמה אזהרות

 

ע"מ 203

כל המחלות הכרוניות המתמשכות (מלבד כמה מחלות מין) נובעות מהפסורה ומוצאות את הריפוי המלא בריפוי הפסורה על כן עליהם להירפא אך ורק ע"י רמדיס אנטי פסוריות כלומר הרמדיס שעברו פרובינג על האדם הבריא ומוציאות את רוב הסימפטומים הנראים בפסורה רדומה או מפותחת.

 

לכן הרופא ההומאופת בריפוי המחלות הכרוניות על כל צורותיהן יחפש תרופה אנטי פסורית שנבחרה עפ"י חוקים הומאופתים נוקשים.

 

שלא יחשוב (ההומאופת) שכאשר תרופה אנטי פסורית מוצלחת נבחרה ופועלת ולחולה מופיעים סימפטומים מתונים, שעליו לתת רמדי אחרת.

 

הרמדי האנטי פסורית שנבחרה בהתאם לסימפטומים וניתנה בפוטנץ הנכון במנה הנכונה על ההמאופת כחוק לאפשר לה לסיים את פעולתה מבלי להפריע.

 

ע"מ 204

משום שאם הסימפטומים המופיעים בזמן פעולת הרמדי כבר הופיעו בעבר בצורה דומה, אז מדובר בתגובה הומאופטית וזה סימן שהרמדי פועלת עמוק לתוך המהות של המחלה שהיא אפקטיבית.

 

אין להפריע לרמדי יש לתת לה למצות את פעולתה ללא הפרעה, ולא לתת שום תרופה בין המנות.

 

אך אם הסימפטומים הם שונים מזה של המטופל ולא הופיעו בעבר או לא הופיעו בצורה זו הם יחודיים לתרופה אבל הם פעוטים, אין להפריע לפעולת הרמדי, הסימפטומים האלה לעיתים קרובות חולפים ללא התערבות אך אם הסימפטומים האלו מכבידים אין לסבול אותם במקרים אלו הם סימן שהתרופה האנטי פסורית לא נבחרה בצורה ההמואופתית הנכונה, יש לעשות אנטי דוט במקרה זה או שתרופה אנטי פסורית אחרת מדוייקת אחרת צריכה להינתן במקומה.

 

ע"מ 205

במקרה זה הסימפטומים המדומים האלו עלולים להימשך עוד מספר ימים או שיכולים לחזור אבל יסתיימו בקרוב ויוחלפו ע"י סיוע טוב יותר.

 

הסימפטומים השגרתיים האלה שהוחמרו בימים הראשונים ובימים שאח"כ אבל בהדרגה פחות ופחות לא צריכים להדאיג אותנו ההחמרה ההומאופתית הזאת היא סימן לשלב הראשוני של ריפוי.

 

אך אם הסימפטומים המוחמרים האלו מופיעים בימים שאחרי באותה עוצמה כמו בהתחלה, או אפילו בצורה חמורה יותר זה סימן שהמנה של הרמדי האנטי פסורית למרות שנבחרה לפי העקרונות ההומאופתים היתה גדולה מדי, וצריך להבין שלא יהיה כאן ריפוי., מכיוון שהתרופה במנה כה גדולה מסוגלת לפתח גם את הסימפטומים הנוספים שלה שמבטאת את הסימילריות, היא מייצרת מחלה כרונית לא דומה במקום הקודמת שהיא חמורה יותר מבלי לבטל את המחלה הישנה המקורית.

 

ההחלטה תעשה ב16 18 או 20 יום הראשונים של פעולת הרמדי שניתנה במנה גדולה מדי ואז או שיש לתת אנטי דוט או אם זה לא ידוע לתת תרופה אנטי פסורית מתאימה ככל האפשר במינון מתון, ואם זה לא מספיק כדי להסיר את המחלה התרופתית המזיקה, עוד אחת צריכה להינתן מתאימה הומאופתית ככל האפשר.

 

ע"מ 206

עכשיו כשהסערה עקב המינון הגבוה מדי חלפה ע"י אנטי דוט או שימוש של רמדי אנטי פסורית אחרת, אז אח"כ אותה הרמדי האנטי פסורית שהזיקה רק משום שניתנה במינון גבוה מדי יכולה להינתן שוב כמובן כשהיא הומאופתית בהצלחה גדולה, רק במינון נמוך בהרבה ובפוטנץ גבוה בהרבה כלומר באיכות מתונה יותר.

 

שלוש הטעויות הכי גדולות שמטופל יכול לעשות : זה להחשיב מנה כקטנה מדי, שהקטנתי אחרי ניסויים רבים, שנית: בחירה לא נכונה של רמדי ושלישית: הפזיזות שלא מאפשרת לכל מנה לפעול בתקופת זמן מלאה.

 

על הטעות הראשונה כבר דיברתי, מוסיף רק שדבר לא אבד אם המנה ניתנה במינון נמוך, היא בקושי יכולה להינתן במינון נמוך מדי, אם רק התזונה ואורח חיים של המטופל שמהווים מכשול לרמדיס ימנעו.

 

ע"מ 207

הרמדי תשפיע לחיוב אם היא הומאופתית ואם החולה לא מפריע בהשפעתה ע"י הפרה של החוקים.

 

אם קרה שבחירת הרמדי לא נכונה היתרון הגדול הוא שניתן לעשות אנטי דוט בקלות למינון הנמוך ואפשר להמשיך את הריפוי עם רמדי אנטי פסורית מתאימה יותר ללא עיכוב.

 

באשר לטעות השניה, בריפוי של מחלות כרוניות (בחירה לא הומאופתית של תרופה) ההומאופת המתחיל (רבים, אני מצטער לומר נשארים כאלה כל חייהם) הומאופתים מתחילים חוטאים בחוסר דיוק וחוסר רצינות ובוחרים בדרך הקלה.

 

במטרה להשיב את הבריאות על ההומאופת לחקור תחילה מצבו הכולל של המטופל , הסיבה הפנימית עד כמה שזכורה והסיבה המתמשכת, אורך חייו, והתכונה אשר לmind נשמה וגוף, ביחד עם כל הסימפטומים שלו (ראה הוראות באורגנון) ואז הוא צריך בזהירות למצוא בעבודה על המחלות הכרוניות כמו גם במטריה מדיקה פורה, רמדי שמכסה באופן דומה ככל האפשר את כל המומנטים או לפחות את אלו המיוחדים והמרשימים ביותר.,

 

ע"מ 208

ולמטרה זו אין עליו להסתפק ברפרטוריס הקיימים מכיוון שספרים אלו מיועדים רק לתת רמזים קלים באשר לרמדי זו או אחרת שיכולה להיבחר, אבל הם (הספרים) לעולם לא יכולים לשחרר אותו מלחקור במקור הראשון (הכוונה למטריה מדיקה)

 

זה שאינו טורח לדרוך בדרך זו בכל המחלות ועם סבלנות ואינטלגנציה אלא מסתפק ברמזים המעורפלים של הרפרטוריס לבחירת הרמדיס, ולכן משלח חולה אחר חולה, לא מגיע לו כותרת הכבוד של הומאופת אמיתי, אלא יש לקרוא לו מקלקלן שעליו להחליף רמדיס שוב ושוב עד שהחולה מאבד סבלנות.,

 

והסימפטומים שלו מוחמרים, הוא חייב לעזוב את מחמיר המחלות הזה והאומנות עצמה סובלת מחוסר קרדיט.

 

הבחירה המביישת הזו בדרך הקלה, לעיתים קרובות מאיצה את ההומאופתים לעתיד לתת את התרופות שלהם רק מהתיאור של השימוש בהם שמפורט במבוא לתרופות, שיטה שהיא כוזבת ומעלה טעם של האלופתיה, מכיוון שתיאורים אלו בד"כ נותנים מספר סימפטומים.

 

הם רק צריכים לשרת כאישור לבחירה שנעשתה בהתאם לפעולה הטהורה של התרופות, אך לעולם לא להחליט על בחירת הרמדי, שיכולה לרפא רק כאשר נעשה בה שימוש לפי סמילריות של הסימפטומים ההומאופתים.

 

לצערנו, ישנם גם סופרים המציעים ללכת בדרך ניסיונית ושגוייה זו!

 

ע"מ 209

הטעות השלישית שמטפלים הומאופתים לא מתייחסים בזהירות מספקת, כאשר המטפלים מתייחסים בטיפולן למחלות הכרוניות בחיפזון ותוך מחשבות שנובעות מעצלנות,

 

כאשר מנות מתונות אנטיפסוריות שנבחרו כהלכה ניתנו לשימוש לתקופה של כמה ימים, מטפלים אחרים בהנחה מוטעית חשבו כי מנות קטנות לא יכולות להשפיע ולהיות בשימוש יותר מ8 או 10 ימים.

 

הרעיון לחפש תמיכה מהאמירה שביום אחד או אחר בתקופה שתאפשר המשך הפעולות, הסימפטומים החולניים, אשר הושמדו, יראו עצמם מפעם לפעם.

 

אבל אם פעם אחת (בעבר, ברגע ש) התרופה, בגלל שזה נבחר באופן (בצורה) הומופאטי נכון. פועלת טוב, ובצורה מועילה (שימושית), וזה נראה ביום השמיני או התשיעי, אז שעה או אפילו חצי יום לפני יקח עד שיפחת (יצומצם) החמרת (החרפת) ההומופטיה שוב.

 

התוצאות הטובות לא יפסיקו להופיע, אבל יכולים, במחלה מעייפת מאוד, לא להיראות באור הכי טוב לפני היום ה-24 או ה-30.

 

המינון אז, קרוב לוודאי, יכול להחליש (להתיש) את הפעולה החיובית (הרצויה) בערך ביום ה-40 או ה-50. ולפני זמן זה, זה יהיה לא נבון (פקחי, מחוכם), ומכשול (הפרעה, מניעה, חבלה) לתהליך ההחלמה (הריפוי) לתת תרופה אחרת, בואו לא נחשוב על זה, אולם, אנו צריכים לחכות בקושי למשך הזמן המוקצה (הסביר, הצפוי) שהפעולה תעבור (תחלוף).

 

לפני שנותנים תרופת אנטי פסורית אחרת. שאנחנו צריכים למהר להחליף לתרופה חדשה כדי לסיים את הריפוי יותר מהר.

 

ע"מ 210

הנסיון מראה שהריפוי לא יכול להיות יותר מהיר ובטוח מאשר ע"י אפשרה לתרופה האנטי פסורית להמשיך את פעולתה כל עוד השיפור ממשיך אפילו אם זה לוקח יותר זמן ממשך הזמן ששוער כך שידחה את מתן התרופה החדשה.

 

* (במקה שגוון חום-כהה מראה עצמו לגמרי בצורה הומופאטית אנטיפסורית עבור התקפת כאב ראש מיוחד (מוזר, ייחודי), שמופיע וחוזר. וכאשר מחלה (מכאוב) מופחת (מצומצם) גם באינטנסיביות וגם במשך הזמן, כאשר ההפוגה בין ההתקפות התארכה בהרבה. כאשר ההתקפה חוזרת ומופיעה אנו חוזרים על המינון. שאז גרם להתקפות להפסיק ל-100 ימים (כתוצאה מכך, הפעולה ממשיכה זמן רב), כאשר זה מופיע מחדש עד לדרגה מסויימת, שמצריכה מינון אחר, עד שאף התקפה נוספת לא מתרחשת, עכשיו, 7 שנים שהבריאות היתה גם באופן אחר מושלמת.)

 

מי שיכול לרסן את חוסר הסבלנות באשר לנקודה זו יגיע למטרה בבטחה וללא ספק.

 

רק כאשר הסימפטומים הישנים שהוסרו או נעלמו מתעוררים שוב לכמה ימים או מוחמרים שוב, אז קרוב לוודאי יגיע הזמן לתת מנה של תרופה הומאופתית מתאימה ביותר.

 

הנסיון והתבוננות זהירה בלבד יכולים להחליט (בהתבוננויות הרבות שלו תמיד היה כך, כך שלא נשאר ספק)

 

עכשיו, אם לוקחים בחשבון את השינוי הגדול שחייב היה להיות מושפע ע"י המטפל ברב, באחדים במורכבים ומקרים היוצאי הדופן של החלקים העדינים על האורגניזם החי, לפני שהמיאזמה הכרונית השתרשה עמוק,

 

ע"מ 211

וכמו שטפיל חודר לכלכלה של חיינו כך גם את הפסורה אפשר לעקור והבריאות תינצל,אז יכול להראות כמה טבעי זה, תחת הפעולה הארוכה של מנות אנטי פסוריות, שנבחרו בצורה הומאופטית,

 

התקפות יכולות להיגרם ע"י כך בתקופות מחזוריות על האורגניזם, בתנודות, בתנועות גליות במשך הפעולה המתמשכת של המחלה.

 

הניסיון מראה שכאשר ישנו שיפור למספר ימים, שוב יופיעו חצאי שעות, שעות מלאות, או מספר שעות שהמקרה נראה כאילו מחמיר.,

 

אך תקופות אלו כל עוד רק הסימפטומים המקומיים מתחדשים ולא מופיעים סימפטומים חדשים חמורים, רק מראה על שיפור מתמשך, החמרה הומאופטית, שלא מהווה מכשול אלא מקדמת את הריפוי, מכיוון שהם רק התקפות מטיבות שיתחדשו במחלה למרות שלא הופיעו 16 20 או 24 ימים אחרי לקיחת התרופה האנטי פסורית.

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות עמודים 103-113

הרופאים המודרנים לעולם לא נתנו סולפור בלבד כדי לרפא גרד, מכיוון שהעם מעולם לא הכירו במחלת הגרד כמחלה פנימית, הם רק קישרו את זה למשהו חיצוני וניסו להסיר את הגרד במינונים גבוהים מאוד שלא ריפאו את המחלה ואף החמירו אותה., או יצרו מחלה חדשה, מכיוון שהכוח הויטלי מגיב למינון הגבוה באופן אלים, בשלשולים או והקאות מבלי להשתמש בכוחות הריפוי שלו.

 

על מנת לרפא ע"י תרופה הומאופתית אנטי פסורית על התרופה להינתן במינון נמוך והכנה בפוטנץ.

 

גם הגרד הטרי ביותר שקל לרפאו אינו ניתן לריפוי ע"י אמצעים חיצוניים ובמינונים גבוהים, בקלות ניתן לראות שלאחר שההתפרצות העורית נעלמה, הפסורה הפנימית התפתחה לסימפטומים משניים והפכה למחלות כרוניות בסוגים שונים.

 

נכון שרואים הרבה חולים שנפתרו מהסימפטומים שלהם באמבטיות סולפור אך בריאותם לא שבה.

 

בבוא הזמן שחולף והפסורה שוב מרימה ראש או עם אותם סימפטומים או עם סימפטומים יותר מעיקים ממקודם, או באיברים חשובים יותר.

 

אנשים בורים יחשבו שהטיפול ריפא אותם מהמחלה הקודמת ושעכשיו ישנה מחלה חדשה ועליהם לטפל בה באותה הדרך הם לא יודעים שהמחלה החדשה היא רק טרנספורמציה של הפסורה, הם תמיד מגלים שהטיפול השני גורם למעט יותר הטבה ואף להחמרה.

 

בקיצור הטיפול בסולפור ע"י הרופאים גורם רק לנזק.

 

הריפוי של פסורה ישנה שההתפרצויות העוריות הוסרה ממנה גם אם היא פסורה לטנטית וגם אם המחלות הכרוניות כבר פרצו,

לא יושלם בעזרת סולפור בלבד ולא עם אמבטיות סולפור טבעיות או מלאכותית.

 

באופן כללי, מלבד מקרים יוצאי דופן של מחלות גרד חדשות שלא דוכאו, כל פסורה באם לטנטית ובאם פעילה לעיתים רחוקות נרפאית ע"י רמדי אנטי פסורית אחת אלא מצריכה שימוש בכמה רמדיס ובמקרים הגרועים מספר רב של רמדיס על מנת להגיע לריפוי המושלם.

זה לא צריך להפתיע אותנו אם אנחנו חושבים על כך שהפסורה היא מיאזמה כרונית שעברה באלפי שנים דרך מיליוני אנשים ולה מגוון רחב של סימפטומים שמתפרסים על אין ספור קונסטיטוציות השונות אחת מהשניה בתחביבים, אקלים, השכלה, אורח חיים וכו'

לכן, זה לא מוזר שתרופה אחת היא לא מספקת לרפא את הפסורה כולה על כל צורותיה.

 

אז כפי שנאמר כשההתפרצות של הגרד היא ראשונית וההדבקה נעשתה לאחרונה, ניתן לרפא ע"י סולפור בלבד ולעיתים במנה בודדה זה לא יכול להיעשות בכל מקרה כיוון שאם ההתפרצות נותרה על העור זמן מה למרות טופלה באמצעים חיצוניים מדכאים הפסורה הפנימית תתקדם וסימפטומים נוספים יופיעו.

 

במקרים אלה סולפור לבדו אינו מספיק כדי לרפא.

 

למה יש לשים לב בטיפול במחלות הכרוניות?

 

באשר לדיאטה ולאורח חייו של החולה אני יעיר מעט ואשאיר כל מקרה לגופו לשיפוטו של ההומאופת, כמובן שכל מה שמהווה מכשול לריפוי יש להסירו.

 

דיאטה הומאופתית נוקשה ואורח חיים לא מרפא את המחלה הכרונית

 

נראה זאת על חולים שצייתו במשך שנים לדיאטה נוקשה ומחלתם לא נרפאה ואף התקדמה כטבען של כל המחלות הכרוניות

 

על ההומאופת להיות כנוע לדיאטה ולדרך החיים של החולה וע"י כך להגיע לריפוי בביטחה מאשר ע"י התעקשות על חוקים נוקשים במקרים רבים לא ניתן לציית להם כך שעל החקלאי להמשיך לעבוד בשדה על עקרת הבית להמשיך לעבוד בבית וכו',

 

יש לאסור רק עבודות המפריעות לבריאות וזה לשיקולו של ההומאופת.

 

יש להורות לגברים שעובדים בחדר סגור ולא עבודה פיזית לעשות יותר הליכות באוויר הפתוח מבלי שזה יבוא על חשבון העבודה שלהם.

גם האנשים מהמעמד הגבוה צריכים ללכת יותר ממה שנוהגים

 

על ההומאופת למתן הרגלים קיצוניים.

תלמידים גם כדאי שלא יתאמצו יותר מדי עם המוח…. משפט גדול!!!

 

כמובן שיש לאסור על כל החולים לקחת רמדי על דעת עצמם.

 

במעמד הגבוה יש לאסור בשמים ומים ריחניים

 

אם החולה רגיל ללבוש צמר אז אי אפשר לשנות לו את זה אבל כשהמחלה נעלמת אפשר להחליף את הצמר בכותנה…

יש דברים שההומאופת לא יכול להיכנע להם זה אמבטיות, כוסות רוח, והקזת דם.

 

באשר לדיאטה כל אדם יכול לסבול מעט הגבלות, על המעמד הנמוך אין לשים יותר מדי מגבלות בעיקר אם החולה מסוגל לעבוד.

האדם העני יכול להבריא גם עם דיאטה של לחם ומלח, יש רק להגביל אותו בבצל, ופלפל.

 

לקפה יש השפעות מריעות על בריאות הגוף והנפש צעירים עד גיל 20 או 30 יכולים להפסיק בפתאומיות בלי נזק, אבל אנשים מעל גיל 30 ו40 אם שתו כל חייהם עדיף להוריד את הקפה בהדרגה.

 

עד לפני 6 שנים עדיין חשבתי שאנשים מבוגרים שלא מוכנים להוריד קפה יש לאפשר להם לשתות בכמויות קטנות אך מאז השתכנעתי שיש לוותר על קפה כי הוא מזיק.

 

ולרב החולים, שיש להם ביטחון במטפלים שלהם יעשו זאת ברצון ולמען בריאותם.

 

כמו הקפה גם התה הסיני מעורר את העצבים ומחלישם גם כאשר חלש ושותים מעט, לא חשוב באיזה גיל , על חולים אלה יש לשתות משקאות חמים לא מזיקים במקום.

 

חולים בדר"כ בשימחה שומעים לעצה של המטפל הנאמן שיש הגיון בעצותיו.

 

באשר להגבלות ביין הומאופת יכול להיות קליל יותר רחמן יותר כיוון שבחולים כרוניים כמעט ולא יהיה צורך לאסור את זה.

 

חולים שצורכים יין בכמות רבה מאז נערותם לא יכולים לוותר על זה לגמרי ובבת אחת מכיוון שזה יגרום לשקיעה של כוחם במכשול להבראתם ואף לסכן את חייהם.

 

אך הם יסתפקו בשבועות הראשונים לשתות את היין מעורבב עם כמות בכמות זהה של מים לאחר מכן בהדרגתיות פי שתיים שלוש ארבע חמש ושש מים וקצת סוכר וזה כבר בסדר.

 

במטרה לרפא יש לוותר על ויסקי וברנדי…

 

הקודם הבא

 

 

 

המחלות הכרוניות עמודים 98-102

הריפוי לא מתקדם על ידי הופעת ההתפרצות השניה באמצעות רמדיס פנימיות, כמו שנטען על ידי אחדים (ראה Nos. 3, 9, 59, 89) או על ידי הופעתו על ידי אמצעים לא ידועים (ראה Nos. 1, 5, 6, 8, 16, 23, 28, 29, 33, 35, 39, 41, 54, 58, 60, 72, 80, 81, 87, 89, 94), או בעיקר על ידי הופעת חום (ראה No. 64 וגם 55, 56, 74). התפרצות משנית כזאת בדרך כל חולפת, וכל כך לא בטוחה ונדירה, שאנו לא יכולים לבנות את התקווה לריפוי עליה, או לצפות את ההתקדמות של כל ריפוי יעיל.

 

(* אף אחד מאלה לא עובר מעצמו, אם לא נהרס חיצונית בכוונה, או שהמחלה כולה נרפאת פנימית)

 

(לדוגמא על ידי קור, ראה מס' 67 בתצפיות שצויינו לעיל, דרך אבעבועות רוח – מס' 39, על ידי אמבטיות חמות – מס' 35).

 

(** ראה Nos. 9, 7, 26 (36), 50, 58, 61, 64, 65 בהן ניתן לראות באותו זמן שלאחר היעלמות כזאת של הגירוד המקורי בלי סיבה נריאת לעין חולאים רבים יפיעו בדיוק כמו כשהוא הוסר על ידי אמצעים חיצוניים).

 

אבל גם אם, על ידי כל אמצעי, התפרצות משנית כזאת מופיעה, ואפילו אם היה בכוחנו להשאירה על העור לתקופה ארוכה יותר, אנו לא יכולים לסמוך עליה לעזרה בריפוי של כל המחלה הפסורית*.

 

נשארת, איפוא, האמת שהושגה, שהריפוי של כל הפסורה ההרסנית על ידי רמדיס אנטי-פסוריות משפיע בצורה הטובה ביותר רק כשההתפרצות המקורית של הגירוד עוד קיימת. מכאן אנו לומדים שוב כמה חסר מצפון מצידם של הרופאים האלופטיים (allopathic) להרוס את הגירוד הקדום על ידי טיפולים חיצוניים במקום להשמיד לחלוטין את המחלה מהאורגניזם על ידי תרופה מבפנים, שבשלב זה היא עדיין מאד קלה, ועל ידי כך לבטל מראש את כל התוצאות הנוראיות שמצופות ממחלה כזו כשאינה נרפאת: כל הסבל המשני, הכרוני וחסר השם שיופיע.

 

(* היו זמנים בהם, עדיין לא משוכנע לגמרי בעובדה זו, חשבתי שהתרופה לכל הפזורה יכולה להינתן קלה יותר על ידי חידוש מלאכותי של התפרצות העורית שנגרם על ידי בדיקה של יכולת ההזעה של העור, כלומר לרגש אותו הומאופטית כדי ליצור מחדש את ההתפרצות. לשם מטרה זו מצאתי יעיל ביותר מריחת טיח בעיקר על הגב (אך היכן שניתן גם על חלקים אחרים של העור). הטיח הוכן על ידי חימום של שש אונקיות של זפת בורגונדי, אליה לאחר שהוסרה מהאש הוספה אונקיה של טרפנטין המופק מעץ larch (הנקרא טרפנטין וניצאני) ועורבב עד שהפך לתמיסה אחידה. כמות מזה הונחה על עור יעלים (שהוא הרך ביותר), והונח על העור כשעוד חם. במקום זאת ניתן להשתמש במה שנקרא שעוות עצים (מכינים משעווה צהובה וטרפנטין רגיל), או אריג טפטה מכוסה בשרף גמיש. בודקים שהתפרצות הגירוד שהופיעה לא קשורה לאחד מהחומרים שהונחו על העור. או שהפסורה שצויינה קודם לכן גורמת לכל התפרצות או גירוד של העור לאדם שאינו פסורי. גיליתי ששיטה זו אפקטיבית ביותר ליצירת אפקט כזה על העור. אך למרות הסבלנות של החולים (לא משנה כמה הם חולים בפסורה פנימית), לעולם לא הצלחתי לעורר התפרצות מלאה של הגירוד או אחת שתישאר לזמן מה על העור.

 

מה שכן הצלחתי להשיג היה רק שכמה מורסות גירוד הופיעו, ונעלמו מיד שוב, כשהטיח הורד. בדרך כלל הופיעה פציעה לחה של העור, או במקרה הטוב גירוד אלים פחות או יותר שרק במקרים מעטים התפשט אל מעבר לגבולות האזור שכוסה בטיח. הדבר אכן הביא לזמן מה להקלה מפתיעה גם במקרים החמורים ביותר של מחלות כרוניות הנובעות ממקור פסורי, למשל מחלת ריאות. אך הדבר לא החזיק על העור של הרבה חולים (בדרך כלל מה שהחזיק היה כמות קטנה ושונה של גירוד), או אם הייתי יכול לייצר התפרצות אלימה, החולה לא היה יכול לסבול זאת זמן שיספיק כדי ליצר את התרופה הפנימית. כשהטיח הורד כדי להקל עליו, גם הגירוד האלים ביותר, יחד עם ההתפרצות הקיימת, נעלם מהר מאד והריפוי לא התקדם משמעותית. דבר זה מצדיק את התצפית שתוארה קודם, שלהתפרצות, אם מופיעה פעם שניה (כך גם הגירוד שנוצר שוב) לא היו בשום אופן את התכונות המלאות של התפרצות הגירוד המקורית שדוכאה, ןלכן היא בעלת מעט מאד יכולת לעזור בהתקדמות לריפוי מלא של הפסורה באמצעות רמדיס פנימיות, כשהעזרה המעטה שניתנת מאבדת בערכה על ידי יצירת ההתפרצות והגירוד בצורה מלאכותית על העור, והחלשת כל הגוף שהיא בלתי נפרדת מהכאב המגורה).

 

התירוץ של הרופאים הפרטיים (לרופאים בבתי החולים אין תירוצים בכלל) לא שווה כלום. הוא יאמר: אם זה לא ידוע – וזה כמעט ולא הופך מוכח נכון – איפה, מתי ובאילו נסיבות ומאיזה אדם הסובל מגירוד הזיהום נשאב, הוא לא יוכל לגלות מהגירוד הקיים, ובדרך כלל לא משמעותי, האם זה היה גירוד אמיתי. על כן אין להאשימו בתוצאות הנוראיות, אם הוא היה חושד שזה משהו אחר ויוזם הרחקתו מהעור במהירות על ידי משחות של עופרת(lead), או מישחה של cadmia, או תמיסה לבנה של מרקיורי על פי רצונותיהם של ההורים האריסטוקרטים".

 

תירוץ זה שווה כלום. כיוון, שראשית, כל התפרצות עורית, לא משנה מאיזה סוג, אין להסיר על ידי אמצעים חיצוניים על ידי רופא שרוצה להתנהג בצורה הגיונית ורציונלית*. עור בן האדם אינו משתנה מעצמו, מבלי שיתוף פעולה משאר הארגניזם, כל התפרצות, אדם גם אינו נהיה חולה בכל דרך, אם הוא לא הובא לידי כך על ידי המצב הכלי של המחלה, על ידי מחסור בנורמליות באורגניזם כולו.בכל מקרה יש בתחתית מצב מעורערשל פנים האורגניזם, שבמצב זה יש להתחשב קודם כל. לכן את ההתפרצות יש להסיר על ידי ריפוי פנימי ורמדיס מרפאות שמשנות את המצב הכללי. כך ההתפרצות, המבוססת על המחלה הפנימית תירפא, בלי עזרה של תרופות חיצוניות ובמהירות ויעילות מרביות הרבה יותר מאשר אם היתה מטופלת חיצונית.

 

שנית, גם אם לא הוצג לרופא המצב המקורי והלא הרוס של ההתפרצות, לדוגמא המורסה של הגירוד שתחילה היא שקופה ולאחר מכן נמלאת מוגלה, עם שוליים אדומים סביבה, גם אם ההתפרצות תהיה מורכבת רק מגרגרים קטנים, בדומה לגרגרי דוחן, או כמו חצ'קונים מפוזרים או גלדים קטנים, עדיין אינו צריך לפקפק לרגע לגבי האם התפרצות היא של גרד, גם ילד או אפילו תינוק בן כמה ימים, ללא הפסקה מגרד ושורט את המקום, או במקרה של מבוגר, המתלונן על גירוד חושי של התפרצות הגרד (או אפילו מעט חצ'קונים) שלא ניתן לסבול אותו בלי לגרד, במיוחד בערב ובלילה והוא ממשיך בכאב שורף. במקרה כזה אל לנו לפקפק לגבי זיהום של גירוד, אפילו שבמשפחות עשירות לעיתים רחוקות נוכל לקבל את האינפורמציה ואת הודאות לגבי איך, איפה וממי נדבקו בזיהום, כיוון שקיימות מאות דרכים להידבק בזיהום זה, כפי שנלמד למעלה.

 

(* ראה See Organon of the Healing Art, fifth edition, §187-203)

כעת כשרופא המשפחה מזהה את העניין בזמן, בלי שימוש באמצעים חיצוניים, כמות קטנה של כדור או שניים בגודל פרג, של הרטבה של הפוטנץ של

sulphur באלכוהול, כמו שיתואר מטה, יספיק כדי לרפא במלואו ילד ולהוציאו לגמרי ממחלת הגירוד, הן ההתפרצות והן מחלת הגירוד הפנימית (פסורה).

 

ההומאופט במרפאתו הפרטית לעיתים רחוקות יזכה לטפל בהתפרצות גירוד על חלק נרחב בגוף והמגיע מזיהום טרי. החולים, בשל האופי הבלתי נסבל של הגירוד, יפנו לאשה זקנה, או לרוקח או ספר, שיבואו לעזרתם עם תרופה שהם חושבים בעלת יעילות מיידית (לדוגמא שומן חזיר מעורבב עם פרחי sulphur). רק במקומות סגורים, כמו בתי כלא, בתי חולים, מתקני כליאה ובתי יתומים, שבהם הנדבקים צריכים לגשת לרופא הבית, אם מנתח הבית לא מצפה לכך.

 

גם בזמנים עתיקים ביותר כשהופיע גירוד, כיוון שלא בכל מקום התפתח לצרעת, ידעו כי יש תכונות מיוחדות בsulphur נגד גירוד, אך הם לא הכירו שימוש אחר בה, מלבד מריחתה על העור והריסת הגרד חיצונית, כפי שנעשה היום על ידי מרבית המרפאים מהאסכולה הישנה. ל A.C. Celsus כמה משחות (V.28) כמה מהן מורכבות רק מsulphur מעורבב עם זפת (tar), בעד שהאחרות מורכבות מחומרים כמו נחושת (copper) ויסודות אחרים. את אלו הוא רושם להתפרצות הגירוד והוא מאמין כי זוהי התרופה. אפילו המרפאים העתיקים, בדיוק כמו המודרניים, רשמו לחולי הגירוד אמבטיות של מים חמים גפריתיים. חולים כאלה נרפאים מההתפרצות גם על ידי תרופות sulphur (גפרית) חיצוניות. אך העובדה שעל ידי כך החולים שלהם לא נרפאו, הפכה ברורה, אפילו להם, על ידי החולאים החמורים יותר שהופיעו, כמו מימת (dropsy) כללית, שבה חלה תושב אתונה לאחר שהסיר את ההתפרצות החמורה של גירוד על ידי אמבטיות גופרית חמות באי Melos (נקרא עתה Milo), ושממנה מת. אלו מתועדים על ידי הסופר של הספר Book V. Epidemion שהתקבל בין כתבי היפוקרטס (כשלוש מאות שנים לפני צלסוס).

 

הרופאים העתיקים לא נתנו תרופות פנימיות של sulphur לחולי גירוד, כיוון שכמו הרופאים המודרניים, לא ראו שמחלה מיאזמטית זו היא בותו זמן ובעיקר, מחלה פנימית.

 

רופאים מודרנים לא נתנו אף פעם sulphur לבד, ובצורה פנימית, כדי לרפא גירוד, כיוון שלעולם לא זיהו את מחלת הגירוד בהיותה גם מחלה פנימית ואכן, בעיקר מחלה פנימית. הם נתנו זאת רק בהקשר לנסיון החיצוני להסיר את הגירוד, ובכמויות שתפקדו כמשלשלים – 10, 20, 30 גרגרים המנה, לעיתים בשימוש חוזר, כך שלעולם לא היה ברור כמה יעיל או מזיק היה הטיפול הפנימי של כמויות גדולות כאלו, בשילוב של הטיפול החיצוני. המחלה הכללית (פסורה) לעולם לא יכלה להירפא בשלמות בצורה זו. ההרחקה החיצונית של הגירוד התקדם על ידי כך, כשם שהיה קורה עם כל משלשל, ועם אותן תוצאות פגיעה כאילו לא השתמשו בכלל בsulphur בצורה פנימית. כיוון שגם אם משתמשים בsulphur בצורה פנימית אך בכמויות הגדולות שצויינו למעלה, בלי אמצעים חיצוניים הרסניים, היא לא יכולה בצורה מושלמת לרפא את הפסורה. בחלקה מכיוון שכדי לרפא כתרופה אנטי פסורית והומאופטית, עליה להינתן רק במינונין הקטנים ביותר של הכנת פוטנץ, כשבמינונים גבוהים יותר הsulphur הגולמית* במקרים מסויימים מחריפה את המחלה או מוסיפה מחלה חדשנ. בחלקו כיוון שכח החיות מרחיק אותה כרמדי אגרסיבית ואלימה על ידי שילשול או הקאה, בלי להשתמש בכח המרפא שלה.

 

(* כאן יהיה זה ראוי להביא את מילותיו של מבין בהומאופטיה בלתי משוחד, אדם מעמיק מחשבה, מלומד רב צדדי, וחוקר בלתי נלאה Count Buquoy ב Anregungen fur ph. w. Forschungen (Leipzig, 1825, P.386 sgg.).. אחרי הנחה שסם, שבמצב בריאות רגיל גורם לסימפטומים a, b, g – בהשוואה לתופעה פיזיולוגית מקבילה מניב את הסימפטומים x,y.z, המופיעים במצב לא בריא – יכול להתנהג עם מצב לא רגיל זה בדרך שהסמפטומים של המחלה x,y,z הופכים לסימפטומים של הסם a,b,g שלאחר מכן מקבל תכונות של זמניות . הוא ממשיך: "התכונה החולפת שייכת לקבוצה של סימפטומים של תרופה a,b,g שמהווה תחליף לקבוצת הסימפטומים השייכת למחלה, רק בגלל שהשימוש בתרופה הוא במינון קטן מאד. אם הרופא ההומאופטי ייתן לחולה מינון גבוה מדי של הרמדי ההומאופטית, המחלה x,y,z עלולה להפוך לאחרת, כלומר לa,b,g – אך המחלה החדשה יושבת עכשיו באחיזה חזקה ממש כמו הקודמת x,y,z, כך שהאורגניזם לא יכול להשתחרר מהמחלה a,b,g כמו שהיה יכול להיפתר מהמחלה המקורית x,y,z. אם מינון גבוה מאד ניתן, מחלה חדשה ובדרך כל מאד מסוכנת נוצרת, או שהאורגניזם עושה ככל שביכולתו כדי לשחרר עצמו לגמרי מהרעל (באמצעות שלשול הקאה וכו').

 

מי שריסן את חוסר סבלנותו עד לנקודה זו, ישיג את מטרתו בדרך בטוחה יותר, ויעילה יותר. רק כאשר הסימפטומים הישנים שהושמדו או לפחות הופחתו על ידי התרופה האחרונה ממשיכים לעלות לכמה ימים, או ממשיכים להחמיר, אז הגיע הזמן שמנה מהתרופה המתאימה ביותר הומאופטית צריכה להינתן. נסיון ותצפית זהירה לבד יעזרו להחליט, ויש להחליט על סמך תצפיות רבות ומגוונות, כדי לא להשאיר מקום לספק.

 

אם אנו לוקחים בחשבון את השינויים שצריכים לקרות על ידי התרופה בכל החלקים הרבים, המורכבים והעדינים של האורניזם, לפני שמיאזמה כרונית מושרשת כה עמוק ומשתלבת בצורה מציקה בחיינו כמו הפסורה, ניתן להשמידה והבריאות שבה לכנה. ניתן לראות כמה טבעי זה, שבזמן הפעולה הארוכה של מנה של תרופה אנטי פסורית שנבחרה הומאופטית, עלולות להיות תקיפות על האורגניזם כמו שהוא נע בצורה גלית בזמן המחלה המתמשכת. נסיון מראה שכאשר במשך כמה ימים יש שיפור, חצאי שעות, שעות שלמות וכמה שעות יופיעו כשהמרה נראה שהוחמר, אך תקופות אלו, כל זמן שאלו החולאים המקוריים ולא סימפטומים חדשים, רק מראים לנו את ההתקדמות הדרגתית, ואלו אגרווציות הומאופתיות שלא מחלישות אלה מקדמות את הריפוי. אלו רק תנודות מתחדשות של התקפי המחלה, למרות שהם עלולים להופיע לעיתים 16, 20 או 24 ימים לאחר לקיחת התרופה האנטי פסורית.

 

(התקפים אלה, אם הרמדי האנטי פסורית נבחרה בהתאמה ובצורה הומאופטית, והמינון היה מתון, בזמן שהם קורות, יותר ויותר לעיתים רחוקות ובצורה מעומעמת, אך אם המינון גבוה מדי הם באים תכופות ובצורה חזקה יותר, ליצירת נזק לחולה).

 

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות עמודים 91-97

כשם שנוכחות של כיב עגבת (או בוּבוֹ – bubo דלקת של קשר לימפה) בזמן הריפוי מצביעה על נוכחות ממושכת של סיפיליס, כך כאשר כיב העגבת (והבוּבוֹ) נרפאים רק על ידי כספית שנלקחת פנימית, ללא כל תוספת תרופה לסימפטום המקומי, ועדיין הוא נעלם מבלי להשאיר סימן לקיומו הקודם, זה בטוח ללא עוררין שכל סימן של הסיפיליס הפנימי הושמד בזמן השלמת הטיפול בכיב או הבוּבוֹ.

 

אך באותה מידה נטולת עוררין ניתן לקבוע כי כל היעלמות של הכיב או הבוּבוֹ בזכות הרס מקומי, כיוון שלא היה שימוש בתרופה אמיתית להשמדה של המחלה המינית הפנימית על ידי לקיחה של כספית, אנו נשארים בטוחים שהסיפיליס נשאר מאחור, וכל מי שחושב שהוא נרפא על ידי התרופה המדומה המקומית, נחשב לחולה במחלת מין בדיוק כשם שהיה לפני השמדת הכיב.

 

המקרה השני בו, כפי שצוין למעלה, יש לטפל בסיפיליס, הוא המקרה הנדיר בו אדם בריא בדרך כלל, שלא נתקף על ידי שום מחלה כרונית אחרת (ולכן לא קיימת אצלו פסורה), חווה הסרה חסרת זהירות זו של הכיב על ידי טיפולים מקומיים, מושפע מרופא רגיל בזמן קצר ומבלי לתקוף את האורגניזם מדי עם תרופות חיצוניות ופנימיות. גם במקרה כזה – עדיין אין לנו צורך להתמודד עם סיבוכים של פסורה – כל ההתפרצויות של מחלת המין המשנית יכולות להימנע, והאדם יכול להשתחרר מכל סימן של זיהום מיני באמצעות התרופה הפנימית שצוינה לעיל מושפעת ממינון דומה לתרופה הכספיתית שצוינה לעיל, למרות שודאות הריפוי אינה יכולה להיות מוכחת מעל לכל ספק כשם שהייתה אם הכיב היה קיים עדיין בזמן הטיפול הפנימי, וכאילו שהוא הפך לגידול מתון ישירות עקב הטיפול התרופתי הפנימי, והוכח שריפא את עצמו.

 

אך כאן ניתן למצוא סימן למרפא המלא והלא מלא לסיפיליס הפנימי שעדיין לא פרץ כמחלה מינית, אבל הסימן הזה יהיה בולט רק לצופה מדויק. במקרה שהכיב הורחק על ידי טיפול מקומי, גם אם הרמדיס שהשתמשו בהן לא היו מאד חריפות, תמיד ישאר במקום בו הוא היה, כסימן לסיפיליס הפנימי הלא כבוי, צלקת חסרת צבע, אדמדמה, אדומה או כחולה. כאשר להיפך, כשהריפוי של כל המחלה המינית מושפע מהרמדי הפנימית, ועל ידי כך הכיב נרפא מעצמו בלי פעולה חיצונית, כשהוא נעלם אין בו צורך כתחליף או מרגיע של מחלה פנימית מינית שכרגע הפסיקה להתקיים, אז לא ניתן לזהות את המקום של הכיב הקודם, כיוון שהעור המכסה את המקום יהיה חלק ובאותו צבע של העור בשאר הגוף, כך שלא ניתן להבחין בסימן היכן שהיה הכיב.

 

אם המרפא ההומאופתי השתמש בידע והבין שנוכחות של צלקת חסרת צבע הנשארת לאחר טיפול מהיר להתפרצות המקומית של הסימפטום המיני המקומי, כסימן לסיפיליס הפנימי שלא הושמד, ואם האדם שיש לרפאו נמצא בבריאות טובה, וכתוצאה מכך המחלה המינית שלו לא משולבת בפסורה עדיין, הוא יוכל, גם עתה, לשחר אותו מכל זכרון של המחלה המינית. מיאזמה על ידי מנה אחת של ההכנה הטובה ביותר של מרקיורי כשם שתואר למעלה, והוא ישוכנע שהריפוי הסתיים, מהעובדה שבזמן הפעולה של הרמדי הצלקת תקבל את הצבע הבריא של העור וכל איבוד צבע של הנקודה ייעלם.

 

גם כאשר, אחרי הרחקה של הכיב על ידי אמצעים מקומיים, הבובו פרץ אך החולה עדין לא נתקף במחלות כרוניות אחרות, וכתוצאה מכך הסיפיליס הפנימי עדיין לא השתלב בפסורה מפותחת (שבכל מקרה הוא מאורע נדיר), אותו טיפול ינתן כאן, כשהבובו עדיין מתפתח, לתת תרופה. סיומו יזוהה לפי אותם סימנים.

 

בשני המקרים, אם הם טופלו נכונה, הריפוי הוא סופי ואין לחשוש מהתפרצות נוספת של המחלה המינית.

 

המקרה המסובך מאלה, השלישי, עדיין יש לרפאו: כשהאדם בזמן של זיהום מסיפיליס כבר כרע תחת מחלה כרונית, כך שהסיפיליס שלו הסתבך עם פסורה, אפילו כאשר הכיב עדין קיים, או כאשר אפילו כשלא הייתה מחלה כרוניצ בגוף בזמן התפרצות הכיב, ושכינתה של הפסורה ניתנה לזיהוי רק על ידי הסימנים שלה, מרפא אלופטי (allopathic) הרס את הסימפטום המקומי, לא רק באיטיות ועל ידי טיפולים חיצוניים כואבים מאד, אלא גם דן אותו לזמן רב של טיפול פנימי, שמחליש אותו ומשפיע עליו כך שבריאותו הכללית נחלשה והפסורה שהיתה עד כה רדומה אצלו הובאה להתפתחות ופרצה בצורה של חולאים כרוניים, ואלה בצורה בלתי נמנעת חברו לסיפיליס הפנימי, הסימפטום הפנימי שבאותו זמן הושמד בצורה לא רציונלית. פסורה יכולה להסתבך עם מחלה מינית כשהיא התפתחה וכשהיא מקבלת את הצורה המוחלטת של מחלה כרונית, אך לא כאשר היא רדומה. במקרה האחרון הריפוי של הסיפיליס לא נמנע, אך כשהוא מסתבך עם פסורה מפותחת, זה בלתי אפשרי לטפל במחלה המינית בלבד.

 

Suffocations from Asthma, Joh. Phil. Brendel, Collsila. med., Frft., 1615, Cons., 73. Ephem. Nat. Citr., Ann. II., obs. 3I3. Wilh. Fabr. V. Hilden, Obs. Cent. III., Obs. 39.10 Ph. R. Vicat. Obs. Pract., obs. 35, Vitoduri, 1780.11 J. J. Waldschmid, Opera, P. 244.12

 

Asthma with General Swelling. Waldschmid, ibid. Hoechstetter, Obs. Dec. III., obs. 7 Frft. et Lips, 1674, P. 248. Pelargus, Obs. Clin. Jahrg., 1723, P. 504.13 Riedlin, the father, Obs. Cent. II. obs. 91.14

 

Asthma with Dropsy of the Chest. Storch in Act. Nat. Cur. Tom. V., obs. 147. Morgagni, de sed. et causis morb. XVI., Art. 34.15 Richard, Recueil d'observ. de Med. Tom. III., P.308, a Paris, 1772. Hagendorn, as above, Cent. II., hist. 15.16

 

Pleurisy and Inflammation in the Chest, Pelargus, as above, P.10.17 Hagendorn, as above, Cent. III., hist. 58. Giseke, Hamb. Abhandl., P.310. Richard, as above. Pelargus, as above. Jahrg., 1721, P.2 3 and 114,18 and Jahrg., 1723, P.29, 19 also in Jahrg., 1722, P.459.20 Sennert praxis med. lib. II., P.III., Cap. 6, P.380. Jerzembsky, Diss. Scabies salubris in hyrrope, Halae, I777.21 Karl Wenzel, Die Nachkrankheiten von zuruckgetretener Kratze, Bamb., 1826, P.49.22

 

(10 ה dyspnoea של בחור צעיר, בן 20, שנגרם על ידי הרחקה של גירוד היה כה מסובך שהוא לא יכול היה לנשום, והדופק שלו היה בקושי מורגש, וכתוצאה מכך הוא נחנק).

 

(11 הרפס לח בזרוע העליונה של נער בן 19 הוסר מקומית על ידי אמצעים חיצוניים רבים. מיד לאחר מכן הוא נתקף באסטמה מחזורית שלפתע הוחרפה בחום הקיץ, עד כדי חנק, עם פנים נפוחות כחולות-אדומות ודופק מהיר, חלש ולא אחיד).

 

(12 dyspnoea מגירוד שהוסר הופיעה בפתאומיות, והחולה נחנק)

 

(13 ילדה בת 5 סבלה זמן מה מכמה שלפוחיות גירוד על הידים, שהתייבשו מעצמן. זמן קצר לאחר מכן היא הפכה ישנונית ועייפה ונתקפה ב dyspnoea. ביום שלאחר מכן האסטמה המשיכה והבטן שלה נהייתה נפוחה).

 

(14 חקלאי בן 50, שסבל ממושכות מגירוד, בזמן שהסיר אותו על ידי אמצעים חיצוניים, נתקף ב dyspnoea, אובדן תיאבון והתנפחות בכל הגוף).

 

(15 ילדה בבלוניה הרחיקה את הגירוד על ידי מישחה ונתקפה עם אסתמה קשה מאד ללא חום. לאחר שתי הקזות דם כוחה ירד שהאסתמה גדלה כל כך שהיא מתה יום למחרת. כל החזה היה מלא מים כחלחלים, וגם קרום הלב).

 

(16 ילדה בת 9 עם tinea capitis הסירה אותו, היא נתקפה בחום מתמשך, נפיחות כללית ו dyspnoea כשהקווים פרצו שוב היא נרפאה)

 

(17 גבר בן 46 הרחיק גירוד על ידי משחת sulphur. מיד אחר כך הוא נתקף בדלקת בחזה עם הפרשות דם, dyspnoea ויסורים קשים. יום אחר כך החום והיסורים הפכו כמעט בלתי נסבלים והכאבים בחזה התחזקו ביום השלישי. אז פרצה זיעה. לאחר 14 יום הגירוד פרץ שוב והוא הרגיש טוב יותר. אך הייתה לו התדרדרות, הגירוד התייבש והוא מת 13 ימים אחרי ההתדרדרות).

 

לא לעיתים קרובות אנו מוצאים את הסיפיליס שנשאר לא נרפא לאחר הטיפול המקומי החלקי של הכיב, מסתבך עם פסורה שהתעוררה. לא תמיד כיוון שהפסורה התפתחה קודם לזיהום המיני – זהו לעיתים רחוקות המקרה אצל אנשים צעירים – אך כיוון שהוא נעור בצורה אלימה ומובא להתפרצות על ידי הטיפול הרגיל במחלה המינית. על ידי חיכוך במרקיורי, כמויות גדולות של calomel, חומר הגורם לקורוזיה מטהרת ורמדיס חריפות של מרקיורי, (שגורמות לחום, מחלות בטן דיזנטריות, ריקוק כרוני מתיש, כאבים בגפיים, עייפות וכו' בלי שיש מספיק כח אנטי-סיפיליטי לרפא את המיאזמה הכיבית בצורה מתונה, מהירה ומושלמת) הם תוקפים את החולה במחלת מין חודשים רבים, תוך כדי שימוש באמבטיות חמות ומשלשלים, כך שהפסורה הפנימית הרדומה (שהאופי שלה גורם לה לפרוץ בכל זעזוע או היחלשות של הבריאות הכללית) נעורה לפני שהסיפיליס נרפא על ידי הטיפולים חסרי הזהירות הללו, וכך הם נהיים קשורים ומסתבכים אחד בשני.

 

כאן מתפתח דרך השילוב מה שנקרא spurious syphilis או באנגליה pseudo syphilis, מפלצת בעלת שתי מחלות*, שאף רופא עד עתה לא הצליח לרפא, כיוון שאף רופא עד עתה לא הכיר את הפסורה על כל היקפה וטבעה, לא במצב הרדום ולא במצב המפותח שלה, ואף אחד לא חשד בשילוב הנוראי הזה עם הסיפיליס, אפילו פחות הבין את משמעותו. על כן אף אחד לא יכל לטפל בפסורה המפותחת, הסיבה היחידה לסיפיליס נטול יכולת הריפוי הזאת, וכתוצאה מכך הם גם לא יכלו לשחרר את הסיפיליס מהשילוב הנורא כדי להפוך אותו לניתן לריפוי. כשם שהפסורה נותרת בלתי ניתנת לריפוי אם הסיפיליס לא הושמד.

 

כדי להגיע למחלה מינית בתחפושת זו בצורה מוצלחת, הכלל הבא צריך לשרת את המטפל ההומאופטי:

 

לאחר הסרת כל ההשפעות המכאיבות המשפיעות על החולים מבחוץ ולאחר התמקדות בדיאטה קלה, אך מזינה ומחזקת לחולה, תן לו לקחת קודם כל את התרופה האנטי-פסורית שמתאימה הומאופטית הכי טוב למצב התגברות המחלה, כמו שיראה בהמשך. כשתרופה זו סיימה את תפקידה, ייתכן ששניה, יותר מתאימה לסממני הפסורה הבולטים עדיין, ואלו אמורים לעבוד נגד הפסורה, עד שהם משפיעים על כל מה שאפשר לעשות נגדה כרגע – אז אמורה להינתן המנה שצוינה למעלה של ההכנה הטובה ביותר של מקריורי כדי לתקוף את המחלה המינית, למשך שלושה, חמישה או שבעה שבועות, כלומר לכמה זמן שהיא ממשיכה להפיק שיפור בסימפטומים המיניים.

 

(* אחרי טיפול כזה זו אפילו יותר ממחלה כפולה, התרופות החזקות ממרקיורי, במינונים גבוהים ותכופים, מוסיפים את החולאים התרופתיים, שכאשר אנחנו מחשיבים זאת בנוסף לתשישות הנגרמת מטיפול כזה מעמידים את החולה במצב עצוב מאד. במצב כזה hepar sulphuris עדיף על sulphur טהור.

 

במקרים מושרשים וקשים, לעומת זאת, שלב ראשון זה בקושי ישיג את מה שדרוש. בדרך כלל נשארים כמה תחלואים והפרעות, שאינן יכולות להיות מסווגות כפסוריות טהורות, ואחרות שאינן יכולות להסתווג כסיפיליס בטוח, ואלה דורשים עזרה נוספת. חזרה על תהליך נוסף של ריפוי דרוש כאן, למשל קודם כל שימוש ברמדי אנטי-פסורית אחת או יותר שלא היו בשימוש עד כה, ושהן המתאימות ביותר הומאופטית, עד שמה שנראה עדיין קשור לסיפיליס, או פסורה, ייעלם. אז המנה שצויינה קודם של רמדי מרקיורי, אך בפוטנץ אחר, תינתן כדי להשלים את התהליך, עד שהסימפטומים המיניים הגלויים (העקצוצים, כיב כואב בשקדים, , נקודות עגולות בצבע נחושת המבצבצות דרך האפידרמיס, החצ'קונים המתפרצים שאינם מגרדים שמתפרצים בעיקר באיזור הפנים ובעלי בסיס כחלחל-אדום, הכיבים העוריים הלא כואבים על הקרקפת והפין, שהם חלקים, חיורים, נקיים כמעט מכוסים בריר, וכמעט שווים לעור הבריא והכאבים הליליםם ב exostoses) נעלמו כמעט לגמרי. אך מאחר וסימפטומים מינים משניים אלה כל כך משתנים שההיעלמות הזמנית שלהם לא מצביעה בודאות על כליון מוחלט, עלינו לחכות לסימן הודאי יותר לכליון המיאזמה המינית על ידי החזרה לצבע בריא וההיעלמות הכללית של חוסר הצבע בצלקת שנשארת לאחר הטיפול המאכל המקומי.

 

בזמן הטיפול שלי, נתקלתי רק בשני מקרים* של הסיבוך המשולש של שלוש המיאזמות הכרוניות, מחלת היבלת (figwart) עם המיאזמה המינית ובאותו זמן הפסורה המתפתחת, ומקרים אלה רופאו בהתאם לאותה שיטה. הפסורה טופלה ראשונה, לאחר מכן אחת משתי המיאזמות הכרוניות, זו שהסימפטומים שלה היו בולטים יותר, ואז המחלה האחרונה. אז יש לטפל בסימפטומים הנותרים של הפסורהעם רמדיס מתאימות, ואז לטפל במה שנותר מהסיקוסיס או הסיפיליס, על ידי הרמדיס שצויינו למעלה. עליי לציין כי ההחלמה המלאה מהסיקוסיס שהשתלט על כל האורגניזם לפני הפריצה של הסימפטומים המקומיים מוצגת, כמו זו של המיאזמה הכיבית, על ידי העלמות מלאה של חוסר הצבע בנקוה בעור, שנשאר לאחר טיפול מקומי בלבד של היבלת כהוכחה להשמדה של הסיקוסיס.

 

(* מרצף מהרי Saxon-Erz שאשתו המופקרת הדביקה אותו במחלה מינית באשכיו, שמתיאוריו אי אפשר היה לקבוע אם זהו כיב או יבלת, טופל בכזאת רשלנות על ידי רמדיס אלימות של מרקיורי שהוא איבד את הענבל שלו, והאף שלו נפגע כל כך שהחלקים הבשרניים כמעט ונאכלו לגמרי, והחלק שנשאר התנפח, צרב, וחורר כמו יערת דבש עם כיבים. כל זה לווה בכאב עצום וריח מבאיש בלתי נסבל. בנוסף, היה לו כיב פסורי על הרגל. הרמדיס האנטי פסוריות שיפרו את הכיבים עד לדרגה מסוימת: הם ריפאו את הכיב על הרגל, הם הסירו את הכאב השורף ואת אב הריח המבאיש מהאף. הרמדיס שניתנו כדי לטפל בסיקוסיס הסבו שיפור כלשהואך בסך הכל כלום לא קרה עד שהוא קיבל מנה קטנה של protoxide של מרקיורי, שלאחריו הכל נרפא והוא חזר לבריאות מלאה, למעט הנזק הבלתי הפיך לאף).

 

פסורה

אני חשוב שזה נחוץ לפני שנמשיך לדבר על מכלול ההשקפות בנוגע למיאזמה הכרונית השלישית, והחשובה מכולן, הפבורה, להניח את הנחת היסוד הבאה:

 

כדי להידבק בשלוש המיאזמות הכרוניות הידועות נדרש רק רגע אחד, אך ההתלקחות של הזיהום, עד שהוא הופך למחלה של אורגניזם שלם, זקוקה לזמן רב יותר. רק לאחר שעברו כמה ימים, כשהמיאזמה הגיע להתפתחות הפנימית המלאה שלה באדם כולו – רק אז, מהסבל הכולל הפנימי, הסימפטום החיצוני פורץ החוצה, מיועד לקחת על עצמו חלק מן המחלה הפנימית, ולהסיט אותה להירגע, כך שלא תוכל לפגוע או לסכן את כח החים יותר מדי. הסימפטום המקומי תופס את מקומו במקום הכי פחות מסוכן בגוף, העור החיצוני, ובמקום המסוים בעור שבזמן ההידבקות המיאזמה נגעה בהכי הרבה עצבים.

 

תהליך זה של הטבע, שחוזר על עצמו שוב ושוב, בייחוד במיאזמה כרונית, גם באלו החמורות והקבועות, אסור לו לברוח מחדירתם של המטפלים, בייחוד לא במחלות מיניות, לטיפול שהם מיישמים כבר 300 שנים. הם לא יכלו להמנע מהמסקנה גם לגבי שתי המחלות הכרוניות הנוספות. היה זה אי רציונלי וחסר התחשבות מצידם לחשוב שכל כיב שהתפתח באורגניזם אחרי כמה ימים, לעיתים קרובות אחרי מספר רב של ימים, כתוצאה מהמחלה הפנימית המלאה, היה מקרי חיצונית ומוקם על העור בלי קשר פנימי, וניתן להסירו על ידי צריבה, "כדי למנוע מהרעל מהכיב לחדור לחלקים הפנימים, ועל ידי כך לגרום לאדם לחלות במחלה המינית". אי רציונלי וחסר התחשבות היה רעיון כזב זה של המקור לכיב המיני, שגרם לעיסוק בצריבה של הכיב החיצוני, וגרם לאפקט המביש של פריצת המחלה המינית מהמקור הפנימי שהמשיך במצבו החולה. זה היה המצב במאות אלפי מקרים בשלוש המאות האחרונות. חסר התחשבות והגיון הוא גם הרעיון של המטפלים מהאסכולה הישנה, גם בזמנים המודרניים ביותר, שהגירוד הוא בסך הכל מחלה של העור, שהחלק הפנימי של הגוף לא לוקח בה חלק. עקב הנחות חסרות בסיס אלה, הדבר הטוב ביותר שיש לעשותו הוא להסיר את החולי בעל פני העור, למרות שההשמדה של הפסורה הפנימית הגורמת להתפרצות העורית נחוצה כמרפא, וכהיא נרפאת גם החולי העורי, שהוא ההשלכה המיידית של המחלה הפנימית, ייעלם בטבעיות – cessante causa, cessat effectus.

 

במצבו המלא, כל זמן שההתפרצות המקורית עוד על העור כדי לרכך את המחלה הפנימית, המחלה הכללית של הפבורה יכולה להירפא בקלות, במהירות ובביטחה.

 

ההרס של ההתפרצות העורית המקורית, שממלאת את מקומה של המחלה הפנימית, הפסורה עומדת במצב לא טבעי של שליטה בחלקים הפנימיים של האורגניזם כולו, ולכן מחוייבת לפתח את הסימפטומים הפנימיים שלה.

 

כמה חשובה והכרחית ההתפרצות העורית לפסורה המקורית, וכמה יש להיזהר בטיפול היסודי היחידי לגירוד, הטיפול הפנימי, יש להמנע מכל הסרה חיצונית של התפרצות, אנו רואים מהעובדה שרב החולאים הכרוניים החמורים הופיעו כסימפטומים משניים של הפסורה הנימית לאחר שהתפרצות הגירוד המקורית הוסרה, וכאשר שכתוצאה ממהפכה באורגניזם, הגירוד מופיע שנית על העור, הסימפטומים המשניים נעלמים לפתע, חולאים מדכאים אלו, שלעיתים התקיימו שנים רבות, נוהגים להיעלם, לפחות זמנית, כאילו בדרך נס. ראה את התצפיות שצוטטו קודם על ידי רופאים ישנים. Nos. 1, 3, 5, 6, 8, (9), 16, (17), (21), 23, 33, 35, 39, 41, 54, 58, 60, 72, 81, 87, 89, 94.

 

אך אל לאף אחד לשער כי הפסורה הפנימית, שלאחר הרס החיצוני של ההתפרצות העורית המקורית, פרצה כמחלות כרוניות משניות, יכולה, על ידי הופעה חוזרת של התפרצות הגירודית על העור, לחזור למצב נורמלי כמו שהייתה בו בהתחלה, או שהיא יכולה להירפא בקלות כאילו היתה זו ההתפרצות המקורית וכאילו היא לא הוסרה עדיין.

 

זה כלל לא המקרה. אפילו ההתפרצות שמופיעה ישירות בעקבות הזיהום אין לה יציבות על העור כמו שהכיב או היבלת מראים על הנקודות שהם הופיעו עליהן לראשונה*. אך לא לעיתים רחוקות נעלם מהעור מסיבות אחרות מרמדיס מלאכותיות שמשמשות נקודתית להרס שלו, וגם מסיבות אחרות לא ידועות**. על המטפל לא לבזבז זמן גם בעת התפרצות הראשונית, אם הוא יכול להשלים את הטיפול בזמן שהתפרצות העורית בשלמותה, על ידי שימוש ברמדיס פנימיות אנטי-פסוריות. כזו הפוגה מצופה פחות בהתפרצות השניה, שהובאה החוצה על העור על ידי כל גורם לאחר ההשמדה המקומית של ההתפרצות. ההתפרצות השניה נוהגת בצורה יותר הפכפכה וברת שינוי, כך שהיא הרבה פעמים עוברת על ידי פרובוקציה קלה לאחר כמה ימים, הוכחה לכך שהיא חסרה הרבה מהתכונות המקוריות של ההתפרצות-גירוד הקדומה, כך שהמטפל לא יכול לסמוך על הריפוי שלה כריפוי מקיף של הפסורה.

 

הנטיה להשתנות בהתפרצות הגירוד שהופיעה בפעם השניה על העור, נראה שנגרמת על ידי העובדה שהפסורה הפנימית, לאחר ההרס של ההתפרצות-גירוד המקורית, לא יכולה לתת להתפרצות השניה של הגירוד את כל התכונות שהיו שייכות להתפרצות הראשונה, ועדיין עלולה להופיע במגוון רחב אחר של מחלות כרוניות, כאשר טיפול מקיף במצב זה הרבה יותר קשה, ועליו להתבצע פשוט כאילו הוא מיועד לפסורה פנימית.

 

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות עמודים 84-91

 

סיפיליס

המיאזמה הכרונית השניה, אשר התפשטה בהיקף נרחב יותר מאשר מחלת ה- fig-wart ואשר לאורך ארבע מאות שנה היתה מקור למחלות כרוניות רבות היא המיאזמה של מחלת המין הכיבית הסיפיליס.

 

מחלה זו גורמת לקשיים בתהליך הריפוי אם היא מסובכת עם פסורה וגם עם סיקוזיס זה נדיר. אך תמיד מסובכת עם פסורה.

בתהליך ריפוי של מחלות מין יש להבחין בשלוש רמות:

 

1. כאשר הסיפיליס עדיין לבד ומתבטא בסימפטומים המקומיים הכיב, או אם הכיב הוסר באמצעות רטיות, עדיין הסימפטום המקומי הקיים המבטא את אי הסדר הפנימי ה-bubo*.

 

*נדיר מאד שהזדווגות מזוהמת תלווה מיד ב- bubo לבד ללא ביטוי קודם של כיב. בד"כ ה- bubo מופיע רק לאחר הרס הכיב ע"י רטיות מקומיות, זהו תחליף מאד מדאיג.

 

2. סיפיליס ללא סיבוך עם מיאזמה שניה או שלישית, אך משולל מהסימפטום המקומי הכיב והבובו.

 

3. סיפיליס מסובך עם מחלה כרונית אחרת, פסורה מפותחת, כאשר הסימפטומים המקומיים קיימים וטרם הוסרו בעזרת רטיות מקומיות.

הכיב מופיע לאחר הזדווגות מזוהמת, בד"כ בין 7-14 יום נדיר שמופיע לפני או אחרי.אצל אדם שנדבק במיאזמה.בהתחלה מופיע כתפיחה קטנה, אשר מתחלפת בכיב מזוהם עם קצוות מוגבהים וכאבים מיסרים. אם לא ירופא ישאר באותו מקום למשך חייו ורק יחריף עם חלוף הזמן. הסימפטומים המשניים של מחלת הסיפיליס לא יפרצו כל עוד הסימפטום המקומי הראשון נותר במקומו.

 

על מנת לסייע במקרה כזה הרופאים האלופטים הורסים את הכיב באמצעים מאכלים,צריבה וחומרים מיבשים. הם מתיחסים לכיב כזיהום מקומי בלבד. כך הם גם מתיחסים בכתביהם.

 

כשהכיב המקומי מופיע, הם חושבים שטרם התפתחה מחלת מין פנימית. לכן כשהם הורסים את הכיב הם חושבים שבכך הם מנעו את התפתחות מחלת המין הפנימית מהפציינט. בתפיסתם ככל שהכיב יוסר מהר יותר תמנע התפתחות המחלה הפנימית מהפציינט. הכיב הנשאר על מקומו זמן רב הוא זה אשר מעביר את הזיהום לאורגניזם הפנימי וכך גורם להדבקה של כל המערכת בסיפיליס.הם לא יודעים שהזיהום המיני של כל הגוף התרחש מיד עם ההזדווגות המזוהמת והושלמה לפני הופעת הכיב.הרופאים האלופטים בעוורונם הורסים את הסימפטום המיצג החיצוני של מחלת המין הפנימית, הכיב, באמצעות רטיות חיצוניות. הכיב מיועד להקל על מחלת המין הפנימית. כך, ללא רחם הוא מאלץ את האורגניזם להחליף את הכיב שהוא ממלא מקום ראשון של המחלה הפנימית לתחליף הרבה יותר כואב הבובו המתקדם במהירות ומפריש מוגלה.האלופט אשר בד"כ מסיר את הבובו בטיפולו המזיק, אז הטבע נאלץ לפתח מחלה פנימית עם מכאובים משניים חמורים יותר בהתפרצות שלמה של הסיפיליס הכרוני ( בד"כ בחלוף מס' חודשים). במקום לסייע האלופט גורם לנזק.

 

John Hunter אומר: אף לא אחד מ15 פציינטים יתחמקו מסיפיליס, אם הכיב יהרס רק ע"י רטיות מקומיות

הוא מוסיף ואומר: " התוצאה של הרס הכיב באמצעות רטיות מקומיות גם אם זה ביום הראשון להופעתו יביא תמיד לפריצת מחלת הסיפיליס."

 

Fabre אומר: " סיפיליס תמיד בא אחר הרס הכיב ע"י רטיות מקומיות"

 

הוא ספר כי Petit כרת חלק משפתי איבר מינה של אישה, שהיה עליהן כיב מס' ימים הפצע רופא אך אעפ"כ הסיפיליס התפרץ.

 

איך רופאים יכולים, למרות עובדות והוכחות לעצום עיניים ולאטום אוזניים לאמת, שכל מחלות המין ( סיפיליס ) התפתחו פנימית לפני הופעת הכיב. זו טעות לא נסלחת להרוס את הכיב באמצעים חיצוניים ובכך להרוס את ההזדמנות ההוגנת המוצעת לריפוי מחלה זו בדרך הקלה והמשכנעת באמצעות רמדי פנימית מתאימה, כשהכיב עדיין נכח במלואו.

 

המחלות לא נרפאות אלא רק בהשפעת רמדי פנימית, גם הכיב ירופא ( ללא רמדי חיצונית ) במלואו ללא השארת עקבות.

 

מעולם בכל שנותי בפרקטיקה, לא ראיתי עקבות של מחלת המין מתפרצת, כל עוד הכיב שלא נגע בו נשאר במקומו, גם אם במשך שנים ( משום שהוא לא עובר מעצמו ) גם אם הוא גדל ומעמיק במקומו, מה שמאפיין את טבעו של אי הסדר הפנימי בתוספת מחלת המין, אשר מתגבר במשך הזמן בכל מיאזמה כרונית.

 

אך כאשר מישהו חסר יכולת לשיקול דעת, הורס את הכיב, שהוא הסימפטום המקומי המיצג , אז האורגניזם מוכן לגרום לסיפיליס הפנימי לפרוץ אל מחלת המין, אשר מחלת מין כללית, שוכנת בגוף מרגע ההדבקות.

 

מרגע ההזדווגות המיאזמה הסיפיליטת חדרה פנימה ונאחזה. באותו רגע זה כבר לא מקומי. הגוף השלם ספג את נוכחות המיאזמה שהפכה להיות חלק מהאורגניזם, בכלי הדם. כל הרחצות לא יעזרו, זה מאוחר מדי. נכון שבימים הראשונים לא יהיה שינוי צורה חולני בנקודה בה חלה ההדבקה, אך ההדבקה של מחלת המין המסויימת נספגה בגוף פנימה באופן שאין לעמוד בפניו. מרגע ההדבקה עד שהסיפיליס התפתח לאורך כל הגוף ורק אז ולא לפני, יתבטא הסימפטום המקומי המיוחד למחלה זו, הכיב שיופיע בד"כ במקום הראשון שבו היתה ההדבקה. וסימפטום זה אמור להשקיט את המחלה הפנימית.

 

לכן, גם הריפוי של מחלת מין מושפע בקלות, כל עוד הכיב או הבובו לא הוסרו ע"י רטיות חיצוניות, כל עוד נשארו ללא שינוי כסימפטומים מיצגים של הסיפיליס הפנימי. במצב זה ובפרט שעדיין לא סובך עם פסורה הוא הקל לריפוי.

 

מניסיון רב גוני ומסיבות טובות ניתן לטעון כי כשאין מיאזמה כרונית, או כאשר לא נראה כי צומחת מחלה כרונית ממיאזמה, אין מצב קל יותר לריפוי ממצב זה.

 

במצב המתואר לעיל ובמצב בו לא סובך עם מכאובים כרוניים של פסורה ממקור פסורי ( בד"כ באנשים צעירים חסונים) מספיקה מנה קטנה של רמדי מרקורי, כדי לרפא באופן מושלם ולעד את הסיפיליס והכיב תוך 14 ימים. מס' ימים לאחר לקיחת מנה כזו של מרקורי ( ללא רטיות חיצוניות ) הכיב הופך ליבלת נקיה עם מעט מוגלה ונרפא מעצמו – ההוכחה המשכנעת , שמחלת המין הוסרה בשלמותה ולא משאירה מאחור אף צלקת קלה, או נקודה קלה, לא מראה צבע עור שונה מהעור הבריא. הכיב אם לא טופל ע"י רטיות חיצוניות לא יעלם עד אשר הסיפיליס הפנימי יכחד ויוסר בשלמותו באמצעות מנת רמדי מרקורי.כל עוד ישאר הכיב במקומו הוא יהיה ההוכחה שהסיפיליס הפנימי עדיין קיים.

 

במהדורה שניה של 1822 Materia Medica pura הנמן מתאר את הכנת רמדי מרקורי. זו אחת מהרמדיס המעולות אנטי סיפיליטית. עם זאת קשה להכינה די טהורה.

 

כדי להגיע למטרה עדיין בדרך פשוטה, רצוי להתקדם בדרך הבאה, גרגר אחד של כספית טהורה לכתוש שלוש פעמים, עם 100 גרגרים של סוכר חלב עד החלשה לחלק המיליונית, בשלוש שעות, וגרגר אחד מהכנה זו יתמוסס, ואז יעלה בפוטנץ 27 דילולים בבקבוקון עד (x ) עד רמה decillionth כפי שזה נלמד בסוף כרך זה, בהערכה לדינמיזציה של התרופות האחרות היבשות.

 

בעבר הנמן השתמש בדינמיזציה ביליונית ( ii )של הכנה זו ב- 1, 2, או 3 כדורים מלוחלחים בדילול זה כמנה אשר נעשה בהצלחה בריפוי כזה.

 

אעפ"י שההכנה של הפוטנצים הגבוהים (4,6,7), ולבסוף הפוטנץ decillionth (X), הועילו במהירות פעולתם וחדירתם אך עדיין זו פעולה מתונה למטרה זו. אך במקרים בהם נראה כי יש צורך במנה שניה או שלישית אז יש להשתמש בפוטנץ נמוך יותר.

הקודם הבא

 

המחלות הכרוניות עמודים 77-83

התקפות של תשוקה דומות לטירוף.

פחד נגרם ע"י הדברים הקטנים ביותר וזה גורם להזעה ורעד.

 

יש אנשים שיכולים להיות חרוצים מאד בעבודה אך לא יהיה בהם דחף לעבוד או להעסיק את עצמם.

 

( הערה 1:אשה כזאת אשר רוצה להתחיל באחת מתעסוקות הבית, נתקפה בחרדה, רגליה רעדו היא התעייפה וחשה כי היא חייבת לשכב).

רגישות מוגזמת. ועצבנות מחולשה.

 

( הערה 2. כל ההשפעות הפיזיות והנפשיות גם החלשות שבהן, גורמות לסערה רגשית חולנית ולרוב בדרגה גבוהה. ארועים המשפיעים על הנפש( מיינד) גורמים למכאובים והפרעות לא רק מסוג של עצב ורוגז אלא למרבה ההפתעה גם ארועים הגורמים להנאה כמו: ספור מרגש, תשובה חיובית התעסקות חוזרת בהם גורמת לסערה רגשית. ורגישות רבה של העצבים, ודוחפת את החרדה לכוון הראש וכד'.

 

גם קריאה על נושאים שווה נפש, או מבט מרוכז בחפץ לדוגמא, כשתופר ברכוז ומקשיב לדברים שווה נפש, אור חזק, דבור בקול רם של אנשים באותו זמן, גם צלילים בודדים על כלי נגינה, צלצול פעמונים וכד' גורמים להשפעה מזיקה.: רעד,כאב ראש, קור, עייפות,וכד'. בד"כ חוש הטעם והריח רגיש באופן קיצוני. במקרים רבים מזיע גם בתנועת גוף עדינה, דבור, מזג אויר חם, קר, באויר הפתוח. לא מעט סובלים גם בחדרם ומשינוי פתאומי במזג האויר רוב פציינטים אלה מתלוננים בזמן סערה חלקם במזג אויר יבש עם שמים בהירים. חלק בירח מלא וחלק במולד הירח גורם להשפעה לא טובה). שינויים מהירים במצב הרוח: עליז מאד ובפתאומיות משתנה לעצבות למשל בהתיחס למחלתו או לגורמים חסרי ערך אחרים.

 

יש מס' סימפטומים מובילים שנצפו ע"י הנמן אם וכאשר הם חוזרים ונשנים או הופכים לקבועים, מראה על כך שהפסורה הפנימית יוצאת לאור ממצבה הרדום. בה בעת הם גם גורמים למחלת הגרד המבטאת עצמה במס' אין סופי של מחלות כרוניות. כל חולה יבטא את המחלה בהתאם לקונסטיטוציה הגופנית שלו, הפגמים בחינוך,הרגלים, תעסוקה ונסיבות חיצוניות שגם עברו שינוי ע"י מגוון השפעות פיזיות ונפשיות.

 

כך מתגלות רב גוניותן של המחלות עם כל כך הרבה סוגים, עם סימפטומים מתישים. הם בשום פנים ואופן לא נמנים בפתולוגיות של ביה"ס הישן ובטעות מציינים ומגדירים אותם כמחלות יחודיות וקבועות.

 

הם נושאים את השמות הבאים: רככת,,בעיות נשימה, אסטמה, הסטריה, הידרוצפלוס, צהבת, תשישות, שחפת, נזלת כרונית, דלקת רירית האף, בעיות במערכת השיניים, מחלות תולעי מעיים ומחלות שמתלוות,הפרעות בעיכול, בעיות בבטן, התכווצויות, מיימת, מיימת של הבטן, השחלות, הרחם, האשכים, העדר וסת, כאבי מחזור, דימום מהרחם, יריקות דם ודימום, דימום מהנרתיק, כאב בהשתנה ועוד.

 

אלה הם הסימפטומים* המשניים המאפיינים של המפלצת בעלת אלף הראשים, שופעת במחלות, הפסורה, המחלה המקורית המיאזמתית אשר כך מבטאת את הופעתה**

 

*האלופט קופ, אשר התקרב להומאופתיה באופן חלקי, העמיד פנים כי ראה מחלות כרוניות נעלמות מעצמן – יתכן כי ראה סימפטומים מסויימים נעלמים, סימפטומים אשר הוא וביה"ס הישן ראו אותם בראייתם הצרה כמחלות.

 

** למען צרי המוחין ואלה שלא שוקלים באופן מלא את טענותי, אני אסכים לדוקטרינה שכל המחלות הכרוניות, שהן לא מחלות מין, אינן ניתנות לחסול ע" הכח החיוני, במסלול החיים הרגיל. עם השנים, הן מתגברות כאשר יש נסיבות חיצוניות מעודדות,מקורן הוא פסורי.

 

האם עלינו להתיחס למחלות כרוניות כאלה כלא פסוריות, כי הפציינט לא יכול לזכור מתי שהוא, מאז לידתו היו לו תפיחות מגרדות של הגרד על עורו או ( מאז שמחלת הגרד מוגדרת כמשהו מביש ) לא מוכן להכיר בכך? חוסר הכרתו בכך לא מוכיחה דבר אלא להיפך.

 

מאז ומתמיד, כל המחלות הכרוניות הן תוצאה של גרד קודם ומוכר ( כאשר לא רופא) שלא ניתן לחסלו בעזרת הכח החיוני.הוא מתקדם במסלול הקבוע כמיחושים פסוריים וממשיך להחמיר עם זה שהפציינט לא זוכר שהיה זיהום מגרד (איטש). כל עוד, המפקפקים בדוקטרינה של הפסורה לא יכולים להראות לי איזשהו מקור אחר סביר ( לא מחלת מין) למכאוב אשר מתגבר כל שנה , מלבד נסיבות חיצוניות מעודדות, דיאטה, טוהר מידות טוב, וקונסטיטוציה פיזית חסונה.

 

גם המקרים האישיים של המחלות הכרוניות שהראו התקדמות, קרוב לודאי שהן פסוריות אף על פי, שהפציינט לא זוכר זיהום קודם.

 

קל לפקפק במקרים אשר הם לא גלויים לעינינו, אך ספק זה לא מוכיח דבר.

 

כדי להוכיח את המאפיין הפסורי של המחלות הכרוניות ללא זיהום ידוע, העובדה שרמדיס אנטי פסוריות יעילות, היא ההוכחה לכך.

 

בנוסף על כך, מאז , שהרמדיס האחרות נבחרות בהתאם לדמיון הסימפטומים, אלה אשר זוהו כאנטי פסוריות ואשר נבחרו בדרך הומאופתית, אלה יותר מאחרות הולמות את כל הקיום האינסופי של סימפטומים של המחלה הגדולה הפסורה.

 

אני לא מבין למהאדם יתכחש למוזכר האחרון, הרמדיס המיוחדות אנטי פסוריות, אלא אם זה נובע מדוגמטיות.

 

כשם שאין סיבה לסתור את דברי כשאני ( סעיף 73 ) מסביר את המחלות האקוטיות , אשר חוזרות מזמן לזמן. לדוגמא: זיהום בגרון, בחזה וכד', אשר מתלקח מפסורה לטנטית. רק בגלל מצב דלקתי, כפי שהם אומרים, ברוב המקרים יש להאבק בעזרת רמדיס אנטי דלקתיות אשר אינן אנטי פסוריות.לדוגמא: אקונייט, בלדונה, מרקורי ודומות להן.בכל זאת, אלה מקורם בפסורה לטנטית, משום שהנוהג החוזר שלהם לא יכול להמנע אלא ע"י ריפוי מושלם עם רמדיס אנטי פסוריות.

 

ריפוי

כעת אנו מתקדמים לטיפול ההומאופתי של המס' הרב של, המחלות הכרוניות לאחר שהושג הידע לגבי טבעם לא שזה קל אך הידע הופך את מה שהיה לא אפשרי לאפשרי, מאז שהתגלו הרמדיס ההומאופתיות לטיפול בכל אחת מהמיאזמות.

שתי המיאזמות הראשונות הסיפיליס והסיקוזיס שנוצרו כתוצאה מחלק קטן של המחלות הכרוניות עם תוצאות של מחלה קודמת, נטפל בהם בהתחלה, במטרה ליצור דרך חופשית לריפוי במחלות ללא גבול שצמחו מהפסורה.

סיקוזיס

מחלת יבלת התאנה, אשר בזמנים מאוחרים, בפרט בתקופת מלחמת צרפת בשנים 1809-1814, התפשטה בהיקף נרחב. מאז שהתגלתה טופלה לרוב בדרך מזיקה ולא יעילה במרקורי משום שהתיחסו אליה כסיפיליס.

 

התפיחה על איברי המין טופלה ע"י רופאים אלופטים לרוב בדרך חיצונית אלימה ע"י צריבה, שריפה כריתה וחבישה. תפיחות אלה בד"כ ביטאו עצמם לראשונה על אברי המין והופיעו לרוב אך לא תמיד מלווה בסוג של הפרשה מהרחם ( בד"כ בגונוריאה מסוג זה ההפרשה מההתחלה סמיכה כמו מוגלה. ההשתנה פחות בעייתית אך הפין נפוח וקשה ומאד כואב למגע) מס' ימים או מס' שבועות או גם אחרי שבועות רבים אחרי הדבקה מיחסי מין. לעיתים נדירות התפיחות הופיעו יבשות ודומות ליבלות.לעיתים קרובות המרקם רך ספוגי מלווה בפליטה עם נוזל מסריח ( כמעט כמו דג מלוח) מדמם בקלות ובצורה של כרובית.

 

אצל גברים צומח על העטרה לעל או מעל הערלה, בנשים, על האזורים מסביב לאברי המין החיצוניים אשר נפוחים ומכוסים בד"כ במס' רב מהם.

כאשר מסירים אותם באלימות, הם ישובו לצמוח ושוב יחשפו לטיפול דומה כואב אכזרי וחסר תועלת. גם אם ניתן לעקרם מהשורש בדרך זו, אחרי שישלל מהמחלה הסימפטום המקומי, אשר פועל באופן עקיף לביטוי החולי הפנימי, יופיע** בדרך אחרת וקשה יותר, בחולי משני.

 

** המיאזמה של הגונוריאה האחרת המצויה, נראה כי היא לא חודרת לכל האורגניזם, אך ורק מקומית להמריץ את מערכת השתן. הם נסוגים עם מנה של טיפה אחת של מיץ פטרוזיליה רעננה, כשיש אינדיקציה להשתנה תכופה, או מנה קטנה של קנביס או קנטריס, זאת בהתיחס לקונסטיטוציות השונות והמכאובים האחרים הקיימים.יש צורך תמיד להשתמש בפוטנצים גבוהים ביותר, אלא אם כן, פסורה רדומה שוכנת בגופו של הפציינט אשר התפתחה באמצעים בעלי השפעה חזקה. כטיפולים מגרים או מחלישים ע"י רופאים אלופתים. לרוב במקרים כאלה

 

מיאזמת יבלת הכרובית אשר שולטת בכל האורגניזם לא הושמדה, לא ע"י השיטות החיצוניות שהוזכרו לעיל ולא ע"י מרקורי שהשתמשו בו בלקיחה פנימית אשר לא מתאים לסיקוזיס. מלבד ערעור הבריאות הכללית ע"י מרקורי, אשר במחלה זו רק יכול לגרום לפגיעה, לרוב ניתן במנות גדולות ובהכנה הכי חזקה

 

תפיחה דומה על העור ואח"כ פורץ באברים אחרים גם כן לבנבן, רגיש, ספוגי, בחיך העליון, על הלשון והשפתיים או בליטה גדולה חומה יבשה על הצוואר הקרקפת וכד',או מתבטא כאב בגוף כמו התכווצות הגידים בפרט של הפלקסורים של האצבעות.

 

הגונוריאה תלויה במיאזמת יבלת התאנה, וגם התפיחות שהוזכרו לעיל ( כלומר הסיקוזיס בשלמותו), ירופא ע"י שמוש פנימי בטויה אשר הומאופתי במקרה זה מנה של מס' כדורים בגודל של זרעי פרג

 

בדילול פוטנטי עד לרמה של decillionth

 

ואחרי שסיימו פעולתם לאחר 15,20,30,40 יום משנים למנה קטנה של nit-acid בדילול ברמה של decillionth למשך זמן עד שתוסר הגונוריאה והתפיחות, כלומר הסיקוזיס בשלמותו. אין צורך להשתמש ברטיות חיצוניות, פרט למקרים הקשים, כאשר מלחלח את ה- fig wart כל יום בתמצית טהורה ועדינה מהעלים הירוקים של הטויה מעורבב במנה שווה של אלכוהול. אך אם הפציינט סובל באותו זמן ממכאובים כרוניים שהם בד"כ תוצאה של טיפול אלים של רופאים אלופטים בfig wart אז נגלה את הפסורה* מסובכת עם סיקוזיס, כאשר הפסורה, מה שקורה בד"כ, היתה קודם לכן לטנטית אצל הפציינט.

 

יש זמנים כאשר מחלת מין של הכיב טופלה בצורה גרועה אז שתי המיאזמות מסובכות יחד עם מיאזמת סיפיליס. אז יש צורך להגיע בראש וראשונה לחלק הכי חולה הפסורה, עם הרמדיס האנטי פסוריות המוזכרות לעיל ואח"כ יש להשתמש ברמדיס לסיקוזיס. לפני שניתנת מנה של מרקורי המתאימה לטיפול בסיפיליס..אותו טיפול מתחלף ימשך עד שיושג ריפוי מלא. כל אחת משלוש סוגי תרופות אלה חייבת להינתן בזמן המתאים להשלמת הפעולה.

 

לשם ריפוי אמיתי של סיקוזיס מבפנים, אין להשתמש ברמדי לטיפול חיצוני (מלבד המקרים הקשים בהם ישתמשו בתמצית טויה) בfig warts רק תחבושת מוך יבשה ונקיה אם הם מהסוג הלחלוחי.

 

*פסורה זו כמעט מעולם לא נראתה במצבה המפותח ( אי לכך היא מסתבכת עם מיאזמות אחרות) באנשים צעירים אשר רק נדבקו ומחלת ה – fig wart נאחזה בהם, אשר לא היו צריכים לעבור את הטיפול הרגיל של מרקורי אשר תמיד גורם לפגיעה קשה בקונסטיטוציה. באי הסדר המזיק של האורגניזם כולו, הפסורה, גם אם היא רדומה לחלוטין, תתעורר, בד"כ זה המקרה, כשהיא קיימת בפנים.

הקודם הבא